בן אולגה ויבגני. נולד ביום ט' בכסלו תשמ"א (17.11.1980) בעיר דזרז'ינסק שבלב ליבה של רוסיה. אח לסווטלנה. כבר מגיל צעיר היה מישה ילד אמיץ וזריז, שאהב משחקי מלחמה וכלי נשק. הגיבורים האהובים עליו ביותר היו צבי הנינג'ה. הדבר ניכר גם בציורים שצייר בשנות ילדותו. מישה אהב לעצב חיילים מפלסטלינה ולשחק איתם במלחמות. כבר מילדותו שאף להיות חזק, ומגיל שתים-עשרה למד אומנויות לחימה שונות, השתתף בחוגי ספורט אתגרי, הישרדות וצליפה. מישה אהב מאוד לקרוא על האדם הקדמון, חיפש בספרים מידע על אורחות חייו וגילה עניין רב ביכולת הישרדותו בעולם אכזר ופראי, בעזרת כלי נשק פרימיטיביים ובכוח שריריו בלבד. מישה רצה להתחשל ולהיות כמותם. לכן, כשהיה בן תשע, בנה סוכה על עץ ליד הבית ושהה שם ימים מספר. מישה אהב לשחות ולבקר בסאונה גם כשמסביב ירד שלג. כשמלאו לו שתיים-עשרה החל מישה ללמוד בבית-ספר עברי, שם הכיר את ההיסטוריה והתרבות של העם היהודי ושל ארץ-ישראל, ובקיץ השתתף בקייטנה של הסוכנות. בשעות הפנאי נהג לבלות עם בני משפחתו בחיק הטבע. אהבתו לטבע הובילה אותו להתעניין בצמחי מרפא, לזהותם ולעשות שימוש בהם. הוא אהב בעלי חיים, ומעולם לא פגע בהם. בביתו תמיד היו חתולים. גם בקיבוץ סאסא, שבו למד, מצא לו מישה חתלתול קטן, ואימץ אותו כדי שהכלבים לא יטרפו אותו. הוא קרא לו "אפנאסי", ולמרות שהיה חתול אשפתות מישה אהב אותו מאוד. כמו מרבית הבנים, אהב גם הוא להשתולל, אך תמיד ידע לשים גבולות למעשיו. למישה היה חוש צדק מפותח, והוא מעולם לא פגע בחלשים ממנו. בשנת 1996, עבר בהצלחה את המבחנים לתוכנית "נעל"ה 16", ובגיל חמש-עשרה עלה לבדו לארץ. בהתחלה למד בבית-הספר התיכון של ישיבת בני עקיבא בכפר הרא"ה. בית-הספר נשא חן בעיניו. במכתביו הביתה כתב על אהבתו להיסטוריה, ועל כך שהוא רואה את ספר התורה כספר בעל ערך היסטורי וכחלק בלתי נפרד מהתרבות של העם היהודי ושל האנושות כולה. כך עולה מאחד משיריו שכתב בישיבה: "אינני יודע אם אחיה כאן חיי,/ ואין בידי מה יהיו מעשי,/ אך דבר אחד חתם לו לבי,/ אין בה, ברוסיה, מקום לאהבתי./ עזבתי שם נופים מוכרים,/ נותרו מאחור חברים וקרובים/ נקטע השביל, כה תלול וחד,/ היו מתפתלים בו חיי יום אחד./ חולף לו הזמן במהרה, אין לו פנאי,/ כגרגרי חול בין אצבעותיי./ לפתע לופת גל זיכרונות העבר/ צוף נעורי שעברו זה מכבר/ מאחורי הגדר, שוכבים בדממה/ מעבר לגבול, חסומים בחומה./ הגדר כמו תער חד היא/ ועליה עלי לעמוד./ לא להימלט, לא לצנוח/ כך באמונתי לא אבגוד./ אחשוב כי חיי אלו/ יהיו לי אדמה ומולדת./ אז תיגע ידי בפסגה/ הנה, את האושר היא משגת/ ולא לחינם אחיה את חיי." עד מהרה הבין כי אורח החיים הדתי אינו מתאים לו והוא בחר לעבור לאחר שנה לבית- הספר על שם 'אנה פראנק', בקיבוץ סאסא. מקום זה הותיר בו רושם חיובי מאוד. מישה נהג לשבת ברגליים שלובות על אדן החלון ולצפות באורות היישובים הקטנים שבאופק, שהזכירו לו כתרי יהלומים. תוך זמן קצר התחבר עם נערים אחרים מתוכנית "נעל"ה" ועם צעירים מבני הקיבוץ ומיישובי הסביבה. מישה למד לנגן בגיטרה, שיחק כדורגל , קרא ספרי מתח בעברית. הוא היה רומנטיקן ופילוסוף בנשמתו, ובעיקר אהב את פרויד, ניטשה, לורנצו וגרסיאן. מישה גילה עניין רב בטכנולוגיית מחשבים ובכלי נשק. כך, למשל, רצה לפתח רובה אלקטרוני שלא יחטיא שום מטרה, ועסק בהלחנת מוסיקה אלקטרונית במחשב. אביו של מישה מספר, שתמיד דאג למלא כל מטלה עד הפרט האחרון. העלייה לארץ בגיל צעיר ללא הורים והתמודדותו העצמאית בסיטואציות קשות, לימדו אותו להתמיד ולא להתייאש גם כשהיה לו קשה. תמיד מצא שפה משותפת עם כולם. פעם, כשהביא אביו הביתה מדפסת ישנה ושבורה. מישה לא התייאש, פירק אותה לגורמים, עד שמצא את התקלה ותיקן אותה. סבלנותו ונחישותו לסיים כל דבר עד הסוף מבלי להתייאש הפליאה את כולם בכל פעם מחדש. לאחר שסיים את לימודיו בתיכון עבד מישה מספר חודשים במפעל הכימי של קיבוץ סאסא, כסבל. הוא נהג להעמיס בידיו עשרה טון מטען בכל יום. תחילה התקשה, אך עם הזמן התרגל לעבודה הקשה וראה בה מכשול נוסף, שעליו יש לגבור בדרך לשלב הבא בחיים. בפברואר 2000 התגייס מישה לצה"ל, לחיל-ההנדסה. הוא הגשים את חלום ילדותו והיה למקלען. מישה סיפר שמפקדו מעולם לא בדק את נשקו האישי, "נגב", כיוון שידע שהוא תמיד במצב מעולה. "לאורך הזמן בשירותו הצבאי, מישה התבגר והתחשל והפך לצבר אמיתי, קשה מבחוץ ורך מבפנים," מספר אביו. מישה התגייס בתחילת האינתיפאדה ועבר את השנתיים הראשונות לשירותו במקומות קשים: בעזה, בשכם ובג'נין. בחלקם שירת פעמים מספר והשתתף במבצעים רבים. לאורך כל התקופה לא סיפר מישה למשפחתו היכן הוא מוצב ואיזו פעילות הוא מבצע, כדי לא להדאיגם יתר על המידה. "הוא לא אהב לחלוק איתנו את הקשיים ורק לעתים רחוקות סיפר משהו. רק שנה וחצי לאחר סיום הטירונות סיפר עד כמה היתה קשה ומפרכת," מספר אביו. מישה מעולם לא התלונן, כשנשאל מה המצב, היה עונה: "המצב לא בסדר, אבל אצלי הכל בסדר." מישה אהב מאוד את הצבא, וכינה אותו "הבית הראשון שלי", ואילו לדירה ששכר עם חברו רומה, גם הוא חייל בחיל-ההנדסה, קרא "הבית השני שלי". מישה אהב את חבריו, שאיתם חלק את חייו הצבאיים, וקרא להם "אחים". הם, מצידם, כיבדו ואהבו אותו בשל כוחו הרב, חזונו וחוש הצדק שלו. הודות לחישולו מגיל צעיר, עיסוקיו בספורט וכושרו הגופני הגבוה, עמד היטב בקושי הפיסי של הצבא ומעולם לא התעוררו אצלו בעיות באימונים, או בריצות למרחקים ארוכים עם ציוד כבד על הגב. להיפך, מישה תמיד נחלץ לעזרת חבריו אם בנשיאתם על הכתפיים ואם בסחיבת ציודם. באחד המקרים נאלצו החיילים לישון בליל חורף קר וגשום בתוך הרכבים, אך מכיוון שלא היה מספיק מקום עבור כולם מישה ומפקדו התנדבו להעביר את שנתם על גג הרכב. ככל שצבר ותק צבאי וניסיון מבצעי, כך התחזקה בו התחושה שיש לנהוג במחבלים בתקיפות וללא רחם, למרות הקושי שכרוך בדבר. ביום ח' באדר תשס"ב (19.2.2002) נפל מישה במהלך פעילות מבצעית סמוך לרמאללה, לאחר שמחבלים תקפו את המחסום שאייש. יחד עימו נפלו: סרן משה עיני, סמ"ר תמיר עצאמי, סמ"ר מרק פודולסקי, סמ"ר בני קיקיס וסמ"ר ארז תורג'מן. מישה נטמן בבית- העלמין הצבאי בחיפה והוא בן עשרים-ושתיים. הותיר אחריו הורים ואחות. אביו מספר: "לא רק בשל כוחו הפיסי זכה להערכה בקרב חבריו בצבא, אלא גם בשל חוש הצדק שלו ורצונו לתרום לצוות. במצבים קשים או גורליים, כמו גם באותו יום טראגי, מישה תמיד היה בראש והאחרים הלכו אחריו בביטחון גמור. זו לא הגזמה. יניב, שהיה איתו באותן דקות נוראות וניצל למרות פציעתו הקשה, סיפר שכשהבין מה קורה פנה למישה באופן אוטומטי וצעק לו לירות. אומרים, שהטבע לא אוהב דברים גדולים ויוצאי דופן ואני יודע שהבן שלי היה אדם גדול ויוצא דופן. הוא ידע להתחבר בקלות, ידע לשמח את האנשים שסביבו, אנשים נמשכו אליו. כשהיה ברוסיה, ביקש מיוזמתו בזמן הנפקת הדרכון שירשמו לו בסעיף הלאום 'יהודי', אך כאשר הגיע לארץ התברר לו שלפי ההלכה הוא רוסי. למראית עין, הוא לא ייחס לזה חשיבות, אך אני יודע שבתוכו פנימה חש כאב. מדי פעם הוא היה אומר 'אולי לפי ההלכה אני רוסי, אך אני בטח ישראלי.' לאחר שמישה נפל, קיבלנו מכתב מאוקיאנוגרף מפורסם בארצות-הברית ובין יתר הפסקאות הוא כתב 'הבן שלכם יותר יהודי ממני על אף האמא היהודיה שלי.' בנשמתו, מישה היה לוחם ישראלי אמיתי, חזק, מאמין בצדק, פטריוט, שראה בישראל את ביתו היחיד." חבריו של מישה למחלקה כותבים: "מיכאל (מרוקאי לבן), תמיד עזרת לנו כשהיה צריך. חיזקת אותנו בתקופות קשות, ראינו בך העתיד של המחלקה. החזקת את ה'נגב' כמו לוחם אמיתי. היה לנו הכבוד לשרת לצידך." חברו שחר כותב: "במרס 2001 הגעת אלינו לפלוגה. כבר אז הבנו כמה חזק אתה. את ה'נגב' קיבלת מיד. כמה עבדתי איתך על ה'נגב' ומקצעתי אותך עליו. היה אפשר לסמוך עליך בכל – מהדברים הקטנים עד הכי גדולים. את המכות אי אפשר לשכוח, סימנים כחולים, סגולים ובכל צבעי הקשת, היו על חיילי המחלקה ועל מחלקות אחרות. בקטע של כבוד היית מלך, נתת כבוד לוותיקים והם נתנו לך בחזרה. היית חבר נאמן, חייל תותח." כותב חברו רואי: "הכרתי אותך כמעט שנתיים. היינו באותה המחלקה במחזורית ובאותה רובאית. אני זוכר איך גררת אותי בכל מד"ס במחזורית, מדלג קדימה בקלילות וגורר אותי על הכתף. אני זוכר איך היית מוריד סיגריה בשתי שאכטות. אני זוכר איך הסכמנו שיום אחד כשתכתוב ספר, אני אאייר אותו בשבילך. אני זוכר איך לימדת אותי לשפצר 'נגב', אני זוכר איך בנינו את נבי מוסא מחול. אני זוכר איך הורדת את צ'יקו לריצפה במלון צפון. אני, את הלילה ההוא הארוך והמייגע מהשמועות הראשונות ועד הידיעה הנוראית…אני זוכר." הפקידה הפלוגתית, שגית, כותבת: "בטירונות קראנו לך 'מרוקאי לבן' אבל אתה העדפת שנקרא לך "רוסי שחור" כמו המשקה. ללא ספק הבנאדם הכי חזק בפלוגה, שמכין את הנס הכי טוב שמתאים לסיגריה הכי טובה. שום דבר אותך לא שבר, כמות עצומה של אלכוהול מעולם לא השפיעה עליך. התמודדת עם הכל כאילו נולדת לזה – חסון וגיבור שאוהב את הפלוגה, הבית השני שלך, אהבה טהורה." שיר שכתב לזיכרו גרישה: "יורד פה גשם, גשם של דמעות/ עולם בוכה כי הוא איבד אותך/ אתמול נשבעת לנו בכבוד/ היום אני כותב כבר לכבודך/ היית בן יקר של ההורים/ חייל מסור למדינה/ חבר לכל החברים/ וגם גיבור./ הכל – זה רק אתה/ אולי היה יותר טוב לכולנו/ אם לא היתה סיבה לשיר הזה/ תדע: בלב אתה תמיד איתנו/ סגרת לכולנו את החזה."
