אוקו, יפעת

הבת הבכורה של אילנה ואלחנן. נולדה ביום י"ד בתשרי תשכ"ה (20.9.1964) בקיבוץ כפר גלעדי. היא החלה ללמוד בבית-הספר היסודי שבקיבוץ. בהיותה בת 9 שנים עברה עם משפחתה לקבוצת שילר. היא המשיכה ללמוד בבית-הספר בנצר-סירני ובגבעת ברנר. מטבעה הייתה בעלת אופי מרדני ועם זאת מקורית בדעותיה ובהשקפותיה. כך למשל, ראתה בהסכם השלום עם מצרים לא הסכם שלום אלא איבוד סיני וכמחאה, לפני החזרת השלב האחרון של סיני, יצאה לנעמה (מפרץ שלמה) ולדהב (די-זהב) ללא אישור ורשות. יפעת שנאה מסגרת וככל שהמסגרת הגבילה אותה היא פחות אהבה אותה. היא הייתה קשורה לביתה ואהבה להיות עם משפחתה. ממכתביה עולה דמות של נערה תוססת, פעילה ומארגנת. הייתה ספורטאית ונטלה חלק עם קבוצתה בתחרויות בכדור-יד. את שנת לימודיה האחרונה עשתה בקיבוץ אילות, שם מצאה את מקומה. וכך כתבה לחברתה: "רציתי לספר לך שמאוד טוב לי באילות. אני ממש מאושרת שם… אפשר לשבת שעות ולהתפעל ממראות נהדרים במרחבים העצומים האלה. אני פשוט מאוהבת במקום". כאן גם למדה לקחת על עצמה אחריות: בעת טיול שנתי למדבר יהודה היא מילאה בהצלחה את תפקיד האקונומית ללא שים לב לעייפות, לאחר שינה של 4 שעות בלבד. יפעת הרבתה לטייל ברחבי הארץ מן הצפון ועד לדרום (כולל סיני). לפני גיוסה לצה"ל התנדבה לשנת שירות שלישית. לכל פעולה באה מלאת מרץ וסובלנות, אהבה לשוחח על חניכיה ולימדה אותם שירים רבים. הם היו קשורים אליה והרעיפו עליה דברי שבח ואהבה. כך למשל כתבו לה: "ליפעת המדריכה המעולה. תודה על שהדרכת אותנו והיית מדריכה מצויינת. את פעולותיך היפות לעולם לא אשכח וגם אותך;" "ליפעת המדריכה הכי טובה והחברמנית שבאמת אהבתי". יפעת גויסה לצה"ל ביום 27.7.1983. לאחר הטירונות עברה קורס פקידות מבצעים והוצבה בחיל-האוויר בטייסת תובלה ולפי בקשתה הועברה ליחידת נ.מ. ואז היא כותבת: "מצב הרוח שלי משתנה כל כמה שעות. פעם אני מאושרת ופעם אני עצובה ואז הכל פסימי". ובמכתב אחר: "עוד מעט אני בת 20 – ועדיין לא מצאתי אף אהבה אחת שזה כמעט כל מה שאני מחפשת." ביום י' בניסן תשמ"ד (11.4.1984) נפלה יפעת בעת שירותה והובאה למנוחת עולמים בבית-הקברות בקבוצת שילר. השאירה הורים, ארבעה אחים וסב וסבתא – הורים שכולים אף הם. במכתב תנחומים למשפחה השכולה ציין מפקדה כי "במהלך שירותה עסקה בעיקר בלימוד התפקיד שיועד לה, תוך שהיא מגלה גישה רצינית והתייחסות בוגרת לחומר הנלמד… רב"ט יפעת ז"ל הייתה חיילת מקובלת על חבריה, חברותית ומלאת חיים". משפחתה וקבוצת שילר הוציאו חוברת לזכרה בשם "יפעת" ובה דברים משלה ועליה