fbpx
אופיר, יפתח

אופיר, יפתח


בן שרה ובצלאל. נולד ביום ז' בניסן תשכ"ו (28.3.1966) בקיבוץ רמת יוחנן, אביו מספר: יפתח בא לעולם – תינוק שעיר, עקום וחייכני – באביב. הגיח לעמק הבכא אחרי הרבה ניסיונות נפל. בבית, ברמת יוחנן, המתינו לו בציפייה נלהבת שתי אחיותיו הגדולות ומשפחה רחבה ודואגת. בן-זקונים שצמח ושיגשג בתוך ערסל מגונן ומפנק עד-בלי-די. נסיך במשפחה, חביב המטפלות (בן יחיד בקהל בנות הפעוטון), בן-טיפוחים משובב לכל הקהילה. כאן צמח בתפנוקים עד היותו בן שבע. אז עזבנו את המסגרת המרפדת של הקיבוץ המגונן ועברנו אל ג'ונגל-האספלט העירוני, האימתני לגבינו. הקרע מהחמימות העוטפת הכביד עליו מאוד. שעות רצופות היה תקוע בחלון בעיניים דומעות, שותק. שותק ומתגעגע לנוף אחר, למרחבים. בית-הספר העירוני-יוקרתי היה תובעני מאוד, הישגי, תחרותי. ההתמודדות קשה ומתסכלת. יפתח פיתח נוגדני-אנטי-עיקשים כלפי מוסד מכופתר. אבל ב'תנועה' בקרב חבריו לשכונה – נפתח אט-אט. חביבם של הכול, מרכז פעילות משולחת, ממזרי, שובב, שתקן מצחיק כזה. אדיש, מבט מן הצד, לא מעורב. לפתע – ממקד משפט קצר לטבור הנושא, בול! כך גדל, עליז ומקובל, ילד נחת. עד החופש-הגדול של כיתה ג'. בן עשר. אז נחתה עלינו מהלומה. שר'קה, אמא של יפתח, נפטרה, מתה לאחר סבל חד וקצר. שלושה ימי עינוי באו אל קצם בחצות יום שישי. נותרנו יפתח ואני בבית הקר. מיותמים. מאוד הסתגר, כלפי לפחות, סירב בתוקף לחזור לקיבוץ וסירב לדבר איתי על אמא שלו ועל קשייו. אך כלפי חוץ – שום-כלום, מלבב, מלבלב, כרגיל (כמעט). עברנו למושב קדרון, קרוב לאחותו; "שיהיה מי שיתפור כפתור לילד". כאן השתלב במהירות בין חבריו – בנוף, בעיסוקים, עזרה בעבודה. מרחבים, ציפורים, המון כלבים. התברג במרקם ללא שיור. ילד חמד עליז ופורח. בקדרון נכנסה למסגרת האמא החדשה שלו. יפתח היה מאוד פעיל במאמצי החיזור שלי, בחיפושים, בלבטים. בררן. "אבא, אם כבר אם-חורגת אז תמצא סינדרלה, למה את האמא השמנה שלה?" ניתן לומר שזכה, שזכינו. יפתח קיבל את רחל (חלחל) במאור פנים צוהל, עם ולמרות הקשיים. והיו… בלימודים, הן ביסודי והן בהמשך, החליק ללא מאמץ מי-יודע-איזה וציוניו בהתאם, לא-מי-יודע-מה. בכלל, הלך לו הכול בקלות, כמתת חסד. כדי להשיג דבר-מה לא היה מוכן לטרוח מעבר לסבירות עצלה. כך בבית, כך בבית-הספר וכך גם כשיצא לשנת-שירות במסגרת גרעין 'עודד'. המוטיב היה – אל תעשה מחר את שתוכל לדחות למחרתיים – לגרור את הזמן בנעימים תוך תשלום צנוע למטלות חברתיות, לאומיות. חי בהתאם. שותק, חכם, לא-איכפתי. עד… עד לגיוס, לגיבוש הראשון. פתאום אימץ את כל כוחו להיכלל דווקא במובחר, בהכי-טוב. כל כך קוטבי לפנקנות העצלה ושומטת-הכתפיים שלו, לבחור בחי"ר וביחידה התובעת מאמץ פיסי עליון. נפסל ל'מטכ"לי' ודבק – בעקשנות לא מתאימה לו – ב'עורב-צנחנים'. כך בחר, לזה חתר וכך היה. עבר את הטירונות והמסלול בקשיים פיסיים ומנטליים, בחריקת שן נחרצת אך ללא שמץ של תלונה. קיבל בהבנה, בלתי מובנת לי, את הטרטורים, העונשים, וכל כיוצא בזה ספיחי טירונות – שברי הליכה, מסדרי דווקא, ריתוקים, פקודות עקומות. שתק יותר, חייך פחות. אבל – לא קונן, אף פעם. זה-מה-יש וזה הטוב שבאפשר. פעמיים זרחו עיניו הכחולות באושר ההצלחה. יש!! 'כנפי צניחה ו'כומתה'. ביום ט' בסיוון תשמ"ו (16.6.1986) נפל יפתח בעת מילוי תפקידו בתאונת-דרכים. באותה תאונה נהרגו ניל בן-עטר ורביב ס"ט.

דילוג לתוכן