אוסמן, עדי

בת יעל ושבתאי (סבינו), אחות צעירה לעינת ויובל, ואחות גדולה לענבר. נולדה ביום כ"ו בתמוז תשמ"ד (26.7.1984) בכפר סבא. ילדה פיקחית, חברותית ואסרטיבית, שידעה היטב מה היא רוצה, ותמיד עשתה הכול כדי להשיג זאת. עדי לא מיהרה לדבר, ורק בגיל שנתיים וחצי, אחרי סדרת טיפולים אצל קלינאית תקשורת, החלה להביע את עצמה במילים. בגיל שנתיים החלה לבקר במעון "נעמ"ת" שבשכונת מגוריה, וכבר אז התברר כי אינה מחבבת במיוחד מסגרות. רק כאשר עברה למעון פרטי החלה לפרוח, ובהגיעה לגן חובה, הייתה חביבת הגננות. את רוב שנות לימודיה עשתה עדי בכפר סבא – תחילה בבית הספר היסודי "בן-גוריון", ובהמשך בחטיבות הביניים "אלון" ו"שז"ר", וסיימה את לימודיה ברעננה, בבית הספר התיכון "אנקורי", שם למדה במגמת תקשורת. עדי הייתה מוכשרת כשד, פעילה ונמרצת. דומה כי ידעה שזמנה קצוב, שכן תמיד ביקשה להתנסות בכול – גם אם לזמן קצר. היא אהבה מאוד לרקוד, ואף שהייתה שמנמונת, למדה משך תקופה קצרה בלט. מאוחר יותר עברה לאמנות הלחימה "טקוואנדו" (קרב מגע), שיחקה טניס, ואפילו התאמנה בגלישה על גלגיליות – וזכורים היטב הביצועים האקרובטיים המרשימים שהפגינה בקניון "ערים". במהלך השנים, גם למדה לנגן בגיטרה. עדי אהבה מאוד לצייר, וכשהייתה בת עשר השתתפה בחוג ציור – אך אף שהתמידה בו משך שלוש או ארבע שנים, הייתה מוכנה לצייר רק בצבעי שמן… כל חייה הייתה עדי מוקפת חברות רבות שעימן בילתה, טיילה, נסעה ונהנתה. "תמיד ידעת לצחוק, להנהיג, להוביל…" כתבה אחת מהן, והוסיפה אחרת: "עדי, אני לא שוכחת אותך, את הכריזמטיות שלך, את הצחוק הגדול, את העוצמה שהייתה לך, והרבה רגעים משותפים של התבגרות. איך היית מגוננת עלינו ומנהיגה כל אירוע חברתי…" עם פרוץ עידן המחשב וכניסתו לכל בית, עטה עליו עדי כעל מוצאת שלל רב, התמסרה אליו, ובזכות כישוריה הטכניים יוצאי הדופן, למדה במהירות את רזי השימוש בו. עם כל עיסוקיה הרבים, הייתה הכתיבה ונותרה דרך הפורקן העיקרית של עדי, וכעת הפכה מקלדת המחשב לכלי הכתיבה הצמוד. עדי הרגישה, המיוחדת, הבלתי שגרתית ובעלת העוצמות האדירות כתבה מאות שירים, וגם אם כלפי חוץ נבעה ממנה שמחה גדולה, שיריה חושפים טפח משהתחולל בנפשה פנימה. כך, ב-10.3.1999, כתבה: "היא הייתה ילדה / שלא מצאה את עצמה / לא התאימה לסביבה / וכל הזמן בכתה / עד שיום אחד / היא ירתה בעצמה / והגיעה לעולם הבא / וגם שם היא לא הסתדרה. // היו לה חלומות / והיא שנאה מסגרות / רצתה להיות חופשייה ולא / לשאול אף אחד מה לעשות. / היא הייתה פגיעה / וסערת רגשות השתוללה בליבה. / ניסו להסביר לה שלא מקבלים כל / מה שרוצים וצריכים לעבוד קשה / בשביל להגיע להישגים. / אבל היא הייתה / שקועה בתוך עצמה / והייתה מסביבה חומה / היא ניסתה לשבור אותה / אך ללא הצלחה. // בסוף היא הלכה / לאלוהים גילתה / שהיא רק רצתה אהבה / אהבה ללא תנאים / אהבה אמיתית." ואמנם, עדי ניחנה בלב ענק ואוהב, והאהבה שהייתה בה שימשה הכוח המניע והבסיס לכל פעולותיה. עדי אהבה את החיים ואת הארץ, אהבה מאוד את משפחתה, גם אם פה ושם "התכסחה" עם אחיה, הקרוב אליה בגיל; אהבה את החברות והחברים, אהבה מוזיקה, טיולים ותנועה, ואהבה במיוחד להביע את דעתה… "אם עכשיו היא הייתה נכנסת," אומרים בני משפחתה, "אי אפשר היה לפספס אותה. מלאת אנרגיה. דעתנית ודומיננטית." עדי הייתה לוחמת צדק מן המעלה הראשונה, והראשונה לצאת להגנת החלש והשונה. ב-25.1.1999 היא כותבת: "שוב העבירו אותי מקום / שוב החזירו אותי לנקודת ההתחלה / לא נותנים להתקדם בעולם הזה. / שוב חטפתי סטירה / אבל הפעם זה לא כל כך כאב / כי די התרגלתי להיפגע. // רוצה לעלות ולהיות רחוקה מכולם / רוצה להיות שכובה בין מלאכים / רוצה ללכת לשמים הכחולים / רוצה לנטוש פה את כל האנשים. // אז אם אני אעלה אני אספר לכולם / ששם למטה זה מקום נורא. / ומי שקצת שונה מהחברה / בשבילם הוא משוגע. / וכולם הולכים בדרך אחת / ואסור לסטות מהכלל. / ומי שלא לומד הוא טיפש / כי כשהוא יהיה גדול / הוא לא יהיה שווה." כשנתיים לפני שנהרגה עדי, חזר אביה בתשובה. לא קל היה לעדי עם התהליך שעבר, ולא מעט עימותים התחוללו ביניהם על רקע זה. עם הזמן, התרככה מעט עדי ולמדה לקבלו, שכן בבסיס היחסים עמדו דאגה גדולה והערכה הדדית, כפי שכתבה באחד משיריה: "אבא שלי / הוא בן אדם מיוחד / הוא מוכן לתת הכול לאהוביו / יש מקרים שחושבים שהוא / לא אוהב / אבל כשפותחים את הלב / רואים אותו פועם בחוזקה / וזאת בעצם אהבה // אז אני רוצה שתדע / שאתה הוא הגיבור / שמופיע לי תמיד בחלומות / עם הסוס הלבן / והחרב ביד // אני מודה כל יום / שבורכתי באבא / מדהים כמוך / לפעמים זה מעצבן / שאתה יותר מדי דואג / אבל כשחושבים / זה בעצם כיף / לדעת שיש לך / מישהו שאוהב / אותך כל כך." עדי, שהייתה פטריוטית גדולה, חלמה לשרת ביחידה קרבית, וטיפחה ציפיות להיות לוחמת במג"ב ("משמר הגבול"). מספרת אחותה עינת: "לעדי היה חשוב לשרת בתפקיד משמעותי. היא רצתה להיות קרבית, ורק לא פקידה." לפני הגיוס הספיקה עדי לנסוע עם חברות לקניה, ושבה עמוסת חוויות. חדורת מוטיבציה ורצון לתרום, התגייסה עדי לצה"ל ב-19.12.2002. לאחר הטירונות נשלחה לקורס אלחוטניות בחיל הקשר, שבסיומו צורפה לגדוד 92 – "שמשון", שהוצב בנצרים. תחילה נדמה היה לעדי כי היא מממשת את שליחותה להיות לוחמת. ב-2.3.2003 היא כותבת: "לקחו לי את הילדות, אימא / הלבישו לי מדים / וזה לא אמיתי, אימא / אני עדיין ילד בתוכי / אני עכשיו שומר עלייך, אימא / עם קסדה אפוד ורובה / אולי יירו בי, אימא / אבל אסור לי לפחד / אני לא בוכה, אימא / כי ככה אמר לי המפקד / בקרוב אחזור הביתה, אימא / ואז כל זה ייגמר…" שלושה חודשים אחר כך, ב-17.6.2003, היא כותבת: "דגל המולדת מתנופף לו באוויר / קצת מעבר אורבים האויבים / ואותנו הם לא יצליחו להכניע / אנחנו לובשי המדים הירוקים / עם נשק בהצלב / מחסנית בהכנס / נבנה חומה אנושית / חומה של חיילים. / מוכנים לקרב / עלייך מולדת יקרה / נגן בגופנו על כל פיסת אדמה." אלא שאט אט החלה ההתפכחות. עדי אהבה את הצבא, אולם אף ששירתה ברצועת עזה, בלב הסכנה, חשה שאינה תורמת מספיק בתפקידה כאלחוטנית, וכשנלקח ממנה הנשק, בשל הקיצוצים בצבא – גברה אכזבתה. "ברגע שלקחו לה את הנשק ירדה לה המוטיבציה," אומרת אמה. עדי נפגשה עם מפקד הגדוד, והביעה את רצונה לעבור ליחידה אחרת, או לקבל אחריות נוספת. סוכם כי היא תקבל את תפקיד האחראית לשק"ם, במחשבה כי תוכל, לפחות, להמשיך לסייע בבית, במסעדה המשפחתית – "רצינו לתת לה לנהל את המסעדה," אומרים ההורים בעצב. עשרה חודשים הספיקה עדי לשרת בצבא. ביום חמישי, 23.10.2003, התקשרה לאמה והזכירה לה כי היא נשארת שבת בבסיס, וביקשה כי תכין לה ספגטי ושניצלים לשבת, ודורין חברתה שהיתה אמורה לבוא לבקר אותה עם האוכל של אמא. "בסוף השיחה היא אמרה לי 'אימא, אני אוהבת אותך מאוד'," משחזרת יעל בכאב. זו הייתה שיחתן האחרונה. "אומרים שאימא יש רק אחת," כתבה עדי, "ובזה הם צודקים. / אבל הם לא יודעים / שלי יש את האימא הכי טובה בעולם. / ובזה אני לא מאשימה אותם / כי הם לא מכירים אותך. / והם לא יודעים שאת אימא / שהיא חלום של כל ילד. / כי את נותנת הכול / ואכפת לך ממה שקורה. / ואת יפה גם בחוץ / וגם בפנים. / אבל הכי חשוב זה שאת מעניקה / אהבה שאף בן אדם / ואפילו מלאך לא יכול לתת. / אבל למה לי להציף אותך במחמאות ובמילים / כשיש רק מילה אחת שיכולה לתאר אותך / ואני גם בטוחה שאף בן אדם / לא יעז לחלוק על דעתי / כי את הבן אדם המושלם / ואת האימא הכי טובה בעולם." ביום כ"ח בתשרי תשס"ד (24.10.2003) נפלה עדי בפיגוע חבלני בנצרים, והיא בת תשע-עשרה. אותו לילה צפו עדי וחברותיה ליחידה בסרט, וכשהסתיים, פנתה כל אחת לחדרה. החברות הציעו לעדי כי תבוא לישון איתן, אך היא החליטה להישאר במקומה. היה זה לילה ערפילי, והגידור החשמלי לא פעל. לגדר המקיפה את המוצב, הצמוד לנצרים, במרכז רצועת עזה, הגיעו שני מחבלים. אחד מהם, איש חמאס, בחר נקודה שסביבה הייתה צמחייה עבותה, וחתך את הגדר. בחסות הערפל הכבד והחושך חדר המחבל פנימה, לא הרחק מעמדת הגנרטור הרועשת. השומר, שניצב במרומי מגדל השמירה, לא הבחין במסתנן, שפתח בריצה קצרה לעבר מגורי הבנות. הוא רץ ובהגיעו לקרוון הראשון שבו ישנה עדי, החל ליידות רימונים ולירות. כעשרים וחמישה כדורים ירה המחבל בעדי, שבהיותה נטולת נשק לא יכולה הייתה להגן על עצמה. המחבל המשיך לעבר הקרוון הבא, שם ירה בחברתה של עדי, סמלת שרית שניאור (סניור), והרג גם אותה, ופצע קשה חיילת נוספת. סמל-ראשון אלון אברהמי, ששמע את הצעקות ואת היריות, מיהר לצאת מחדרו כדי להגיש עזרה. כשהבחין בו המחבל, הרג גם אותו, ופצע חייל נוסף. לאחר מכן, ניסה המחבל לברוח במסלול שממנו הגיע. רק כאשר התקרב לחור הכניסה שבגדר הבחין בו השומר שבמגדל השמירה, ופתח באש לעברו. טנק שהוצב במקום הצטרף גם הוא למרדף. המחבל הצליח לצאת מהבסיס, אך כוח מגדוד "שמשון", גדודה של עדי, ביצע מרדף אחריו, והרגו, כמאתיים מטר מהבסיס. עדי הובאה למנוחות בבית העלמין הצבאי שבכפר סבא. היא הניחה אחריה הורים, שתי אחיות ואח, ששירת כחובש קרבי בהנדסה קרבית, ובעת הפיגוע, שהה במרחק עשרים קילומטר בלבד מעדי. "עדי הייתה פייטרית. אנחנו בטוחים שאם לא היו לוקחים לה ולחברותיה את הנשק, היא הייתה יורה במחבל. היא פשוט הייתה פייטרית," קוננו בני משפחתה. לאחר נפילתה הועלתה עדי לדרגת סמל. עדי הונצחה באנדרטה שהוקמה בגן המשחקים שבו העבירה את ימי ילדותה, סמוך למסעדה המשפחתית שבכפר סבא. לצד האנדרטה נכתבו מילים משירו של מוטי המר: "כולנו רקמה אנושית אחת, ואם אחד מעימנו הולך מאיתנו, משהו מת בנו ומשהו נשאר עימו." לזכרה של עדי הוקמה קהילת מנחמים באינטרנט, בכתובת http://www.evelnet.co.il/personal/p_main.aspx?sid=6662. באפריל 2010 כתבה מעיין: "עוד מעט שש שנים… בכל פעם שאני מגיעה לנקודה משמעותית בחיי, את צפה ועולה, וכואב לי כל כך… ממשיכה לחלום עלייך לעיתים תכופות, נוצרת כל רגע שאת לידי, גם אם רק בחלומות.את חסרה, והזמן לא משכיח אותך אפילו לא לרגע. אוהבת ומתגעגעת." בעיזבונה של עדי נותרו כארבע מאות שירים מדהימים ומצמררים שכתבה. אחד מהם הוא שיר על עצב ועל שמחה: "תמיד במשהו עצוב / יש משהו שמח. / תמיד במשהו שמח / יש משהו עצוב. / זה מבלבל / בן אדם לא יכול לדעת / אם הוא עצוב / או אם הוא שמח. / זה מבלבל את המוח / זה מבלבל את הנפש / זה מבלבל את הרגשות / זה מבלבל ומסבך את החיים. / אז למה לא יכול / להיות עצוב ורק עצוב? / ולמה לא יכול / להיות שמח ורק שמח?"