אוסמו, יוסף (פפי)
יוסף, בן מתילדה ויהודה, נולד ביום כ' באלול תרפ"ז (17.9.1927) באיטליה, בעיר הנמל טריאסט שבצפון-מזרח המדינה. כשהיה נער עברה משפחתו ליוון. יוון נכבשה על ידי הגרמנים במאי 1941 לאחר התקפה אווירית כבדה, וחולקה לשלושה אזורי כיבוש – האיטלקי, הגרמני והבולגרי. יהודי יוון סבלו מרעב כבד ורבים מתו ממחלות ומאפיסת כוחות. הצעירים נלקחו למחנות עבודה, והקהילה היהודית אולצה לשלם כופר בעדם. בפברואר 1943 יושמו באזור הכיבוש הגרמני "חוקי נירנברג" והיהודים בודדו בשלושה גטאות עיקריים בסלוניקי ובסביבתה. השמדת יהודי יוון נעשתה במספר שלבים: במארס 1943 היה הגירוש מתרקיה וממקדוניה, ובמקביל הגירוש מסלוניקי והסביבה. בעקבות כניעת איטליה והשתלטות הגרמנים עליה בקיץ 1944 גורשו היהודים משאר חלקי יוון. כ-54,000 יהודים שולחו לאושוויץ והושמדו בגזים, או נשלחו לעבודת כפייה ומתו מקור, מרעב, ממחלות ומאכזריות השומרים. רבים מבני העם היווני סייעו ליהודים להסתתר בהרים או להימלט, אך יהודים מעטים בלבד הצליחו להינצל. עד תום המלחמה נספו למעלה משמונים אחוז מיהודי יוון, כ-67,000 איש. יוסף נתנסה בכל מוראות הגיהינום הנאצי ושרד שלוש שנות סבל ועינויים במחנות הריכוז והמוות בוכנוואלד, ברגן-בלזן ואושוויץ-בירקנאו. כל בני משפחתו נספו בשואה ורק הוא זכה להגיע ליום השחרור. אחרי כיבוש גרמניה על ידי בעלות הברית חזר יוסף ליוון, ומשם עלה ארצה בסוף שנת 1945 באוניית המעפילים "ברל כצנלסון" ("דימיטריוס"). האונייה, שאורגנה על ידי המוסד לעלייה ב' של ה"הגנה", הפליגה מנמל לווריון ב-17 בנובמבר 1945 כשעל סיפונה 211 מעפילים – מרביתם מיוון והיתר ממזרח אירופה. בין המעפילים היו יוצאי מחנות ריכוז, שבויי מלחמה לשעבר וחניכי "עליית הנוער". במהלך ההפלגה נקלעה האונייה לסערה קשה, אך ביום 22 בנובמבר 1945 הצליחה להגיע לחוף שפיים ושם, בעזרת לוחמי הפלוגה הימית (הפלי"ם) של הפלמ"ח הורדו מרבית המעפילים. דייגים ערבים שהיו בסביבה נעצרו על ידי הלוחמים הארצישראלים, אך דייג אחד ברח ודיווח לשלטונות. כשהגיעו הבריטים הספיקו רוב המעפילים להיטמע ביישובי הסביבה ועל הספינה נמצאו מעפילים מעטים בלבד, שנעצרו ונכלאו במחנה המעצר בעתלית. כפעולת תגמול, תקף הפלמ"ח ביום 24 בנובמבר 1945 את סידני עלי ואת משטרת החוף בגבעת אולגה. יוסף הצליח לרדת מהאונייה ונקלט בקיבוץ עין חרוד. לאחר שנת הכשרה בקיבוץ עבר לתל אביב, התגורר אצל קרוביו ועבד כפועל בניין ובהמשך – בטחנת קמח. הוא בלט בשתיקתו, אך בעבודתו גילה חריצות ושקדנות. בינואר 1948, מעט לאחר פרוץ מלחמת העצמאות, גויס יוסף לחטיבת "גבעתי", חטיבה מספר 5 ב"הגנה", וצורף לגדוד 53 ("הפרברים") – גדוד שרוב לוחמיו גויסו בפרברי תל אביב. עוד בטרם סיים הגדוד להתארגן תפסו אנשיו עמדות במבואותיה של תל אביב והגנו על השכונות הדרומיות מול התקפות ערביי יפו. בראשית מארס הועבר הגדוד דרומה, והוצב בקו החזית לאורך כביש מג'דל-פלוג'ה. הלוחמים הגנו על היישובים העבריים בגזרתם, ליוו שיירות לנגב וכבשו מספר כפרים ערביים. יוסף נודע כלוחם מצטיין, אשר ביצע בדייקנות ובזריזות את המשימות שהוטלו עליו. במכתביו לקרוביו הביע את שביעות רצונו מהתפקיד שהוא ממלא. ביום ב' באדר ב' תש"ח (13.3.1948) אורגנה שיירה ובה 12 כלי רכב שנועדה לפרוץ את הדרך לקיבוצים גת וגלאון ולהעביר אליהם אספקה. בין היישובים הפרידו כמה קילומטרים, וכפר ערבי עוין חצץ ביניהם. ההתנכלויות הבלתי פוסקות לשיירות הפכו את העברות האספקה למבצעים צבאיים מורכבים שכמעט תמיד לוו בקרב. לוחמי "גבעתי" אשר אבטחו את השיירות השתמשו בדרכי עפר כדי לעקוף את היישובים הערביים העוינים. השיירה בה היה יוסף עברה את הכפרים עיראק-סואידן ופלוג'ה והתקדמה לעבר יעדה. באותה עת יצאה מחלקה מקיבוץ גת להציב חסימה למניעת תגבורת אויב מעיראק אל-מנשיה, אך נתקלה במארב. בקרב שהתפתח נפגע יוסף ונהרג במקום. בן עשרים בנפלו. יוסף נטמן תחילה בגת, וביום כ"ג בחשוון תש"י (15.11.1949) הועבר למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בנחלת יצחק. החלל הינו "נצר אחרון". חללי "נצר אחרון" הם ניצולי שואה שנותרו שריד אחרון ממשפחתם הגרעינית (הורים, אחים, אחיות, בנים ובנות), שחוו על בשרם את אֵימַת השואה בגטאות ו/או במחנות הריכוז וההשמדה ו/או במנוסה ובמסתור בשטחים שנכבשו ע"י הנאצים ו/או בלחימה לצד אנשי המחתרות או הפרטיזנים בשטחי הכיבוש הנאצי שעלו לארץ, בשנות מלחמת העולם השנייה או אחריה, לבשו מדים ונפלו במערכות ישראל.
