אוסי, שלמה (נג’י)
בן פרחיה ועובדיה, נולד בבגדד בירת עיראק בשנת 1910. בהיותו בן שש נתייתם מאמו; אביו נישא בשנית והאישה הפכה אם אוהבת לשלמה ולאחיו. בנעוריו הגיעה בשורת הציונות לעיראק: הצהרת בלפור והתיישבות היהודים בארץ-ישראל. כילד יהודי שגדל בבית מסורתי ניצת דמיונו של שלמה והוא קישר בין סיפורי המקרא לבין הציונות הנעשית בארץ-ישראל והוא החליט להגשים את הפסוק "לשנה הבאה בירושלים". בהיותו בן עשרים נשא לו לאישה את מסעודה ולזוג נולדו שני בנים ואז נפרד שלמה ממשפחתו והוא ורעייתו ההרה ושני ילדיהם הקטנים התחזו לעולי רגל מוסלמים העולים לרגל לירושלים. לאחר תלאות מרובות הגיעה המשפחה דרך עמאן ודמשק לירושלים. חיים קשים נכונו לשלמה ומשפחתו עם עלייתם לארץ: מגורים צפופים וחיי דוחק ברובע היהודי שבעיר העתיקה, מאורעות-הדמים תרצ"ו-תרצ"ט, ובעיקר קשיי פרנסה. את פרנסתו ופרנסת משפחתו מצא בעבודה פיסית קשה בתעשיית רעפים במוצא התחתית כשהוא נאלץ לעשות רגלי את הדרך מירושלים ואליה. לאחר-מכן עבד כסבל במפעל האשלג בים-המלח, וסחב שקי אשלג כבדים וצורבים על גבו בחום הנורא של ים המלח. שלמה לא חסך מעצמו כל מאמץ כדי לפרנס ולתת השכלה למשפחתו. בנוסף, כאשר עבד כשומר לילה בחניון הרכב הסמוך לקולנוע "אוריון" הסתיר שלמה, במסגרת שירותו ב"משמר העם", נשק בלתי חוקי הן במחסן ביתו והן בחניון. ביום י"ב באדר א' תש"ח (22.2.1948) כשעמד ליד החניון שמע צרור יריות וראה שחיילים בריטיים מתכוננים לפוצץ שלוש מכוניות תופת ברחוב בן יהודה. הוא החל צועק כדי להעיר משנתם את דיירי הסביבה על מנת שינוסו על נפשם, אולם הוא עצמו איחר את המועד ונלכד בהריסות הבניינים. ימים מספר עברו עד שחולצו כל הנספים באסון. שלמה הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות בסנהדריה; השאיר אחריו אישה, שלושה בנים, שתי בנות, אחים ואחות.