בן שלישי להוריו נעמי וצביקה, ואח למורן הצעיר ממנו, נולד ביום כ"א בתמוז תשכ"ד (1.7.1964). ניצן גדל בקיבוץ מלכיה שעל גבול לבנון, ויחד עם אחיו ספג מההורים את המסר שהביאו איתם מהשואה וגיבשו לבסיס קיומי: להיות חזק ולשנוא מלחמה. ניצן התחנך ובגר בבית-הספר של החינוך-המשותף, בתוך הקיבוץ, הקטן, הסגור בגדרות ושערים, ליד שרשרת הרים עויינים. הוא סיים בית-ספר עיוני אזורי "הר-וגיא" בקיבוץ דפנה, וכבר ברור היה שתהליכים היסטוריים, שאלות פוליטיות, ומקצועות מתימטיים, הם הנושאים השובים את ליבו. ניצן בחר להקדים את שליחותו לתנועה, ופעל עוד לפני הגיוס לצה"ל, שלם עם עצמו, במשך שנה, בקומונת-המדריכים בסניף הנוער-העובד "בורוכוב" בגבעתיים. הוא ייעד את עצמו, ולאור זה אף כיוון את חניכיו, לחיים בקיבוץ. את דרכו הפוליטית הגשים בתנועת "שלום-עכשיו", וכאיש תנועה זו דווקא בחר להתגייס לפלוגת בני המשקים בנח"ל המוצנח. עד אז הספיק לארוז בתרמילו את אהבתו לענף גידול הבקר, ואת המסירות להדרכת ילדים צעירים; את חוויות-השיא שספג במשחקי כדורסל, בשחייה, ובגלישה בשלגי החרמון; את שיכרונו מנופי הארץ, ואת סקרנותו לנופי חו"ל; ומעל הכול את קשרי הרעות שהצמיח עם ידידים רבים וחברה אחת. בן 19 היה ניצן, כאשר פלוגת הנח"ל-המוצנח הפכה להיות אהבתו החדשה. אך לפני שמלאו לו 20 שנים הוא ראה את השקיעה האחרונה בחייו בשטח אימונים, והוא על סיפו של קורס קצינים. ביום ל' בניסן תשמ"ד (1.5.1984) גמר ניצן לפקד על תרגיל כיתתי "לכיבוש יעד מבוצר", התעכב עם חברו לשתות קפה במאהל, שבו שהו המפקדים והחובשים, בשעה שכיתה אחרת ביצעה את התרגיל בתורה. ואז, ברגע שבו הושיט ידו לעוגיות, כדור הפילו לאחור, על בד האוהל. למאמצי ההחייאה הארוכים והעקשנים של החובשים והרופאים לא היה סיכוי. אך גם לא היה סיכוי שמישהו יאמין שהוא עצמו יש לו איזשהו חלק באחריות לתאונה. הפלוגה, במסיבת הסיום, אמרה את דברה: "הנורא מכול הוא להבין כי הפעם זה אחד משלנו. כהרף עין התבגרנו בהמון שנים. הפעם זה אנו עצמנו, חבר ששהה איתנו באוהל, הלך עמנו במסעות המפרכים, רץ איתנו על הגבעות וניווט בלילות, מישהו שהיה ממש כמונו. יחד למדנו בבית-הספר יחד הדרכנו בתנועה, והנה הוא דומם ושותק, ואנו נכלמים, מביטים בעיניו שלא יראו אור עוד, ומתייסרים בייסורים שמעולם לא לימדונו כיצד להתמודד עימהם. אנו משפילים ראשינו, ומתביישים משהו על שזה הוא, ולא אנחנו תחתיו. נדמה כי סיבלנו שלנו הוא הגדול ביותר, גם אם אין זה כך". בביתו, הקיבוץ שהתרחב במשך השנים וגידל בו את בניו, ועתה נטרף באבלו, אמרו החברים: "אנחנו גידלנו אותו, לנו שלא יעשה את זה, רק לא זה". אחיו ליוו אותו בשירים: כתב ליאור: "איך איבדנו אותך… נמות איתך… פעם ועוד פעם. עד שנכלה". המשיך עופר: "יבוא יום, כאב לא אדע, ואתה כבר תהיה מעין סיפור אגדה… בסוף דרך סלולה". סיים מורן: "אני יורד בשביליך, ניצן, פועם את ליבך. מקווה. בצדי הדרכים מגלה את סודך". ניצן כמו המשיך להיאבק על חייו, חיי אחיו וחיי חבריו. אלה הם הוריו ששאפו את רוחו, ויצאו לעורר מעשים שפירושם: לא עוד! הדברים מכונסים בדפי הספר "לעצור את הכדור" והוא נועד לכולנו, בשמו של ניצן הוא פותח במלים: "כתבנו תקווה", וממשיך: "וקול נפילתו נשמע למרחוק", בבחינת – יהי זכרו תמרור
