מנחם, בנם של טובה (טאובה) ואריה-לייב, נולד ביום כ"א בכסלו תר"ץ (23.12.1929) בוורשה בירת פולין. גדל והתחנך בוורשה. ורשה, בירתה של יהדות פולין, היוותה גם מרכז חשוב של יהודי העולם בכלל. ערב מלחמת העולם השנייה חיו בה כ-375,000 יהודים אשר נהנו מתנופה תרבותית, חינוכית, דתית ופוליטית, קיימו מוסדות סעד והוציאו לאור עיתונים וספרים. רבים מהם עסקו במלאכה ובתעשייה, במסחר ובכספים. אחרים התפרנסו ממקצועות חופשיים. המשבר הכלכלי החריף שפקד את העולם בשנות השלושים של המאה העשרים השפיע גם על כלכלת פולין, והביא להחרפת הנימות האנטישמיות ולדחיקת רגליהם של היהודים, שנחשבו כבעלי מעמד מפתח בחיי הכלכלה. יהודי ורשה סבלו מחרם כלכלי אנטי-יהודי שהוביל להתרוששות מהירה, ומפוגרומים שהלכו והתרבו. ורשה הייתה נתונה להתקפה גרמנית מתחילת מלחמת העולם השנייה ונכנעה לאחר שלושה שבועות, ביום 28 בספטמבר 1939. לעיר הובאו 90,000 פליטים ותנאי החיים החמירו באחת. היהודים היו קורבן מיידי לפגיעות ולאפליה. רכושם נגזל, הם נושלו ממשרותיהם וסומנו. בעיר הוקם גטו מוקף חומה, אליו הועברו היהודים ופליטים רבים. גירוש היהודים למחנות השמדה החל בקיץ 1942 והתבצע בכמה גלים. בחורף 1943, כאשר גבר קצב הגירושים, החלו הצעירים להתארגן לקראת פתיחה במרד. מרד גטו ורשה, שפרץ בערב חג הפסח תש"ג (1943), נמשך שבועות אחדים שבמהלכם בלמו הלוחמים את הגרמנים והפילו בהם חללים. בסופו של המרד בוצעה האקציה האחרונה, והגטו חוסל. מנחם היה רק בן עשר כשנתפס ונידון לעבודת כפייה. הוא עבד עם אביו בבתי מלאכה שונים בוורשה תחת ע?לם של הגרמנים, ובעל כורחו רכש את מקצוע המסגרות. מנחם והוריו גורשו בשנת 1943 למחנה ההשמדה מיידאנק שבקרבת העיר לובלין, שם נאלץ הילד לצפות בהוצאתם להורג של ההורים. 360,000 איש נספו במיידאנק – קרוב למחציתם בתאי גזים ובהוצאות להורג בירי, והאחרים – מרעב, תשישות, מחלות ומכות. בסתיו 1943 הועבר מנחם למחנה העבודה בודז'ין שבקרבת העיירה קרשניק. במחנה, שסונף למיידאנק, הועבדו בפרך כ-3,000 יהודים בתשלובת מפעלים צבאיים ובתעשיית המטוסים הגרמנית. האסירים בבודז'ין סבלו מהתעללות קשה ורבים מהם נרצחו בידי השומרים האוקראינים. משם נשלח מנחם למחנה מאוטהאוזן שבאוסטריה, שם הועסקו האסירים היהודים בכריית מנהרות למפעלי תעשיית הנשק. אחר כך נשלח מנחם למחנה דכאו. שם מצאוהו חיילי הצבא האמריקני באפריל 1945. מנחם שרד את התופת, לאחר שנאלץ לצפות בהוצאתם להורג של הוריו. מיד עם שחרורו הצטרף לתנועת "נוח"ם" (נוער חלוצי מאוחד) שאיגדה בני נוער ממפלגות שונות בשאיפה לעלות לארץ ישראל ולחיות בה חיי הגשמה. הוא שהה בקיבוץ הכשרה בפרנוואלד ומשם העפיל עם חבריו ארצה ב-19 באוקטובר 1946, באונייה "לטרון". האונייה, שאורגנה על ידי המוסד לעלייה ב' של ה"הגנה", הפליגה מנמל לה-סיוטה שבריביירה הצרפתית כשעל סיפונה 1,252 מעפילים – ניצולי שואה ממדינות מזרח ומערב אירופה וחברי תנועות נוער. הבריטים עקבו אחר האונייה מרגע צאתה לדרך, ובהגיעה ללב ים השתלטו עליה באמצעות סילוני מים וגז מדמיע, ירי מאקדחים והכאה באלות. "לטרון" נגררה לנמל חיפה, ובראשית נובמבר 1946 הורדו ממנה המעפילים בכוח והועלו על אוניות גירוש שלקחו אותם למחנות המעצר בקפריסין. לאחר כשבעה חודשים זכה מנחם לעלות לארץ. בהגיעו, הצטרף לקיבוץ אפיקים שבבקעת הירדן. הוא שיקע את עצמו בהכשרה ובעבודת החקלאות והיה לבן טיפוחה של החברה. מטבעו היה שתקן וביכר שלא לדבר אודות חייו מלפני השואה ולאחריה, אולם ברגעים של התרוממות רוח היה נמתח חיוך קל על שפתיו כשהוא מפזם חרש את השיר המושר, וכך ידעו חבריו כי חולק הוא עמם את חוויות שמחתם. הכול אהבוהו על עדינותו. בחיבה וברוך היו קוראים לו "זיבעלע", כינוי חיבה אשר ליווה אותו גם בהמשך דרכו הקצרה. מיד לאחר החלטת עצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר על חלוקת הארץ, חודשים אחדים לאחר בואו ארצה, התנדב מנחם לכוחות המגן. עם מגויסים נוספים מעמק הירדן הוצב בגדוד 12 ("ברק") של חטיבת "גולני" – חטיבה מספר 1 ב"הגנה" – ונטל חלק בקרבות החטיבה. מנחם מילא את משימותיו במסירות וללא פחד. ימים ספורים לפני לכתו הוא מספר במכתב לחבר: "…אצלי הכול בסדר. אני נמצא בעיירה ערבית קטנה לא רחוק מאפיקים. שלשום נפל הטוב שבחברי. קיבלתי חופש כדי להשתתף בהלוויה אך מי יודע מתי תהיה – גופתו לא נמצאה עדיין, נשארה בשדה הקרב. … אצלנו לפי שעה שורר שקט. אמנם כמה פעמים תפחו הידיים מרוב ירייה אך אין זה קורה לעתים קרובות…" ב-15 במאי 1948 פלשה לארץ חטיבה סורית מצוידת בכוח משוריין ובתותחים והתקדמה במהירות דרך עמק הירדן. הסורים השתלטו על כמה משלטים באזור, אך נבלמו בצמח על ידי מערך הכוחות הישראליים, בהם לוחמי "גולני", לוחמי פלמ"ח ומתיישבים מעמק הירדן. ביום ט' באייר תש"ח (18.5.1948) פתחו הסורים בהתקפה מחודשת ורבת עוצמה על צמח תוך שהם מסתייעים בארטילריה ובטנקים. מגינים רבים נפגעו. תחילה נפלה העיירה צמח ולבסוף גם תחנת המשטרה, והלוחמים הישראלים נאלצו לסגת תחת אש כבדה לקיבוץ דגניה א'. בשעת הנסיגה נפלו רבים, וביניהם מנחם. בן תשע-עשרה שנים בנפלו. גופות הנופלים נמצאו רק אחרי כיבושה מחדש של צמח, כעבור שלושה ימים. מנחם הובא למנוחת עולמים בקבר אחים בבית העלמין הצבאי בדגניה א' בי"ב באייר תש"ח (21.5.1948). החלל הינו "נצר אחרון". חללי "נצר אחרון" הם ניצולי שואה שנותרו שריד אחרון ממשפחתם הגרעינית (הורים, אחים, אחיות, בנים ובנות), שחוו על בשרם את אֵימַת השואה בגטאות ו/או במחנות הריכוז וההשמדה ו/או במנוסה ובמסתור בשטחים שנכבשו ע"י הנאצים ו/או בלחימה לצד אנשי המחתרות או הפרטיזנים בשטחי הכיבוש הנאצי שעלו לארץ, בשנות מלחמת העולם השנייה או אחריה, לבשו מדים ונפלו במערכות ישראל.
