אולמן, יעקב

בן דבורה ומרדכי. יעקב (יינו) נולד בקומרנו שבצ'כוסלובקיה בי' באב תרפ"ב (4.8.1922). הוא היה הבן החמישי בין שמונה ילדים. אביו נפטר בגיל צעיר בנסיבות טרגיות. כשסיים יעקב את לימודיו בבית הספר למד את מקצוע הטכסטיל. במלחמת העולם השנייה היה במחנות עבודה, בקרבות ברוסיה ובמחנה המוות בברגן בלזן. ב-1946 הגיע יעקב לארץ בעלייה הבלתי לגלית והתיישב בקיבוץ כפר מכבי שבאזור חיפה. כאן חש לראשונה את מגע האדמה בצורה אינטנסיבית, ומאז כל חלומו היה לעבוד במשק הפרטי שלו. בפרוץ מלחמת העצמאות הוא התנדב להילחם בחזית, ובמלחמת סיני היה בין כובשי עזה. בשנת 1949 עלתה לארץ לאה, כלתו של יעקב, והזוג הצעיר התיישב בקריית עמל. יעקב לא בחל בכל עבודה, ובין השאר עבד כרפתן במושב נחלת יצחק שליד תל אביב. בשנת 1951 נולד בנו הבכור מרדכי. באותה תקופה יעקב הגשים את חלומו וקנה חלקת אדמה ברמת ישי, שם בנה את צריף מגוריו. בשנת 1955 עברה המשפחה להתגורר בראשון לציון, ושם נולדה בתו – מירה. ב-8.11.1953 התגייס יעקב למשמר הגבול, שם שירת עד יום מותו. מושב גבעת ישעיהו נוסד באפריל 1958, ויעקב ומשפחתו היו בין המתיישבים. הוא התמנה למפקד בסיס ההפעלה בחבל עדולם, שהמושב הוא חלק ממנו. במושב הרגיש יעקב שחלום חייו התגשם וחזר לעבודת האדמה, במקביל להמשך שירותו במשמר הגבול. כך יכול היה לחיות בקרב משפחתו הקטנה והאהובה. בכפר כולם העריצו את הבחור הנאה, שלא הפסיק לחייך ואשר חלק את ממונו הדל עם שכנים וחברים בשעת הצורך. ביום כ"ו באייר תשי"ח (16.5.1958) הגיע יעקב לבסיס לאחר פעילות מבצעית, פרק את נשקו ובדק את הרימונים שהיו במחסן הנשק. לאחר הבדיקה גילה שרימון אחד פגום וניסה לנטרל אותו. הוא רץ לכיוון פתח היציאה מהמחסן, ולאחר שראה שמחוץ למחסן הנשק נמצאים אנשים וטף החליט שלא לסכן את הסביבה. יעקב נותר במחסן, הרימון התפוצץ בידו והוא נהרג במקום. סמל ראשון יעקב היה בן שלושים ושש בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל, ירושלים. ליד הקבר הפתוח ספדו לו בעיניים דומעות מפקדיו, נציגי המשרדים הממשלתיים השונים, שלושת אחיו, חברים וחברים לנשק. העיתונאי אברהם פוקס פרסם כתבה ב"אוויקלט" אודות יעקב, כשבוע אחרי נפילתו: "… הוא היה בן אדם כל חייו ונשאר בן אדם גם ברגע הטרגי של מותו. יעקב יכול היה להיות בינינו לו היה שוכח רק לשתי שניות את שתי הנקודות העיקריות שבחייו: מולדתו וביטחון היישוב וילדי הכפר, בהם ראה את עתיד המדינה האהובה עליו. לו רק היה חושב על קיומו ולא על שני ערכי חייו היה נשאר בחיים. תוך שתי שניות היה עליו להחליט מה לעשות עם הרימון שעשן היתמר ממנו: לו היה משליך את הרימון במחסן הנשק, היו מושמדים כלי הנשק שהגנו על היישוב. לו היה משליך את הרימון מבעד לדלת הפתוחה, היה מסכן את חיי הילדים ששיחקו בסביבה. יעקב, איש הצבא שחייך כל הזמן, נשאר נאמן לעצמו, ידע את חובתו והרימון הקטלני התפוצץ בידו במרפסת של מחסן הנשק … הוא היה המתיישב היהודי הראשון אחרי אלפיים שנה, והפך להיות הראשון שקידש בדמו את רגבי האדמה היבשים בעדולם".