בן שלומית ושמואל. נולד ביום כ"ב באב תשל"ו (18.8.1976) במושב גבעתי שליד אשדוד. בן שני להוריו, אח לעופר וליובל-יהודית. על מקומו במשפחה מספרת אחותו: "ליאור, ילד הסנדוויץ', הפך במהרה להיות מרכז הבית מבלי שדרש. אופיו, יופיו, חוכמתו, יושרו, טוב לבו, דאגתו, שובבותו וצחוקו הם שבקלות גרמו לכולנו להעריצו מיום שעמד על דעתו ואנו – לא ערערנו כלל." ליאור למד בבית הספר היסודי "רגבים" שבמושב אמונים והמשיך את לימודיו בחטיבת הביניים ובחטיבה העליונה שבבית הספר התיכון האזורי "באר טוביה". בסוף חודש נובמבר 1994 התגייס ליאור לצה"ל והוצב בחטיבת "הנח"ל". הוא היה חדור מוטבציה ורצון עז לשרת את המדינה, ולתרום מזמנו ומכוחו. מיום גיוסו, כינו אותו חבריו לשירות בשם משפחתו, וכך הפך השם "אוליאש" לכינויו הקבוע. ליאור סיים קורס מפקדי כיתות ושובץ לתפקיד מפקד כיתה. הוא קצר שבחים רבים ממפקדיו שהעריכו את ביצועיו המקצועיים והאישיים כאחד. בספר הגדוד של פלוגה א', אוגוסט 95', נכתב על ליאור: "מפקד לתפארת צבא ההגנה. אין איש בפלוגה שאותו לא אוהב. ליאור היה לנו כמו אב דואג ומתחשב, ואתנו באוהל על קפה גם היה יושב." בהמשך שירותו מילא ליאור תפקידים נוספים שביצע ללא דופי, והפגין משמעת רבה, אחריות ומסירות. לליאור, גבר צעיר עם חיוך של ילד, היה אור בעיניים, אור שהאיר, הצחיק ורענן את כל הסובבים אותו, בעיקר את משפחתו. בשיחתו האחרונה עם עופר, אחיו הבכור, שעות ספורות לפני שמצא את מותו, הזכיר כי נותרו לו מאה ועשרים ימים לשירות החובה. סמל-ראשון ליאור אוליאש נפל בעת מילוי תפקידו ביום י"ג בתמוז תשנ"ז (18.7.1997) בתאונת דרכים שאירעה סמוך לצומת אליקים. ליאור וחברו סמל-ראשון אילון פרייליך היו בדרכם חזרה לבסיסם מעצרת של חטיבת "הנח"ל" שהתקיימה בירושלים. בהיותם רחוקים עשרה קילומטרים מיעדם, בכביש המוביל מפרדיס לאליקים, אירעה התאונה המחרידה. הרכב שבו נסעו סטה מנתיבו והתנגש חזיתית במשאית שהגיחה ממול. ליאור ואילון נהרגו במקום. ליאור היה בן עשרים ואחת בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בכפר ורבורג. הותיר הורים, אח ואחות. במכתב הניחומים למשפחה השכולה כתב סגן-אלוף יוסי אנטמן, מפקד היחידה: "קצרה היריעה מלהכיל תיאורים בדבר שבחו של ליאור, אולם אציין כמה מתכונותיו שיעידו יותר מכול על ליאור כמפקד, כחבר, וכאדם. ליאור הגיע לגדוד לאחר קורס מפקדי כיתות ושובץ לתפקיד מפקד כיתה בפלוגת אוגוסט 1995. את תפקידו ביצע באופן יוצא מן הכלל. הקו המנחה שלו בתפקיד היה להקשיב לחייל ולאפשר לו להביע את רגשותיו. ואכן, ליאור גילה אוזן קשבת לחיילים. בסוף המסלול אובחנה בעיה רפואית שלא אפשרה לליאור להמשיך ולשרת כמפקד, ונאלצתי להעבירו לתפקיד אחר. ליאור כאב מאוד את העובדה שאינו יכול לשמש כמפקד. אולם, אופיו השקט וחוכמתו אפשרו לו להבין שבכל תפקיד שימלא יוכל לתרום ולהשפיע – ואכן כך היה. ליאור שובץ כנהגו של צביקי, מפקד פלוגת נובמבר 1996. בתפקידו זה, בזכות בגרותו ואחריותו האישית, הוטלו עליו משימות נוספות, אותן ביצע ללא דופי. בטיחות, משמעת, אחריות ומצוינות היו חלק בלתי נפרד מאורח חייו בצבא. … משימת כולנו מעתה ואילך היא להמשיך ולהנציח את זכרו של ליאור, על מנת למנוע תאונות מיותרות, שגובות מחיר דמים בלתי נסבל. יהי זכרו ברוך." יומיים לאחר נפילתו של ליאור, כתב גיא, חברו לשירות: "לא האמנתי שזה קורה לי – אחרי יום כזה מוצלח – עצרת חטיבה ויום ספורט. וזה מה שאני צריך לבשר לחיילים שעכשיו ירדו מהאוטובוס שחזר מירושלים. אז התאונה שעברנו על פניה הייתה של הסונומה שלנו. ופתאום מפלוגה שלמה הפכנו לפלוגה פצועה – עם שני פצעים גדולים שתמיד יישארו פתוחים. ומה קרה לפני יומיים? אני ואוליאש (לא ליאור – ככה הוא נקרא כבר מהטירונות שהתחילה בנובמבר 94') מטיילים לנו בצפון ועוסקים במשימות שונות – חלקן חשובות יותר – במוצב 'לילך' – חפיפה, וחלקן פחות – למצוא את התיק שלי שהלך לאיבוד בתרח"ט ולקנות שק"ם לפלוגה. וחלקן לא חשובות בכלל אבל הן הדבר שתמיד ייזכר ביחד עם אוליאש – ארוחת צהריים בכפר מסעדה ברמה ואחריה רחצה בעירום בברכת רם עם מגבת ושמפו שנשאר בתיק (שנמצא אגב) מהתרח"ט. ואחרי יומיים הוא נהרג. כל הצחוקים על זה שאם הוא ימשיך להרגיז אותי אז אני אפיל אותו למצב 2 – התיזוז הידוע שבו התפרסמתי כשהייתי מ"כ שלו בטירונות, כל הצחוקים האלה נפסקו. כמה חבל." כתב למשפחה רועי סלוקי, חבר ילדות של ליאור: "היום יום שישי, 25.7.1997. אתם מסיימים היום שבעה ימים ראשונים של אבל על מותו של ליאור. בזמן שיעבור עד שתקבלו את המכתב יעברו עוד כמה ימים, אולי כבר יחלוף חודש מאותו יום ששינה את חייכם בכזה אופן ששום דבר לא יהיה כמו פעם. אני כותב מעיירה קטנה על החוף המערבי של אוסטרליה, רחוק אלפי קילומטרים מישראל, מהמושב, מהשורה שלנו, אבל במהלך הימים האחרונים – מאז קיבלתי מהוריי את הבשורה האיומה – אני מוצא את עצמי חוזר לאותם מקומות כל כך מוכרים שבהם הסתובבנו מאז למדנו ללכת: הוואדי, המטעים, מגרש הכדורסל, תחנת האוטובוס בדרך לבית הספר… ובזיכרונות אנחנו כולנו ילדים וכולנו מסתובבים יחד – עופר וישראל ואילן ורמי ואני ורון וכמובן ליאור. עברו הרבה שנים מאז שבמהלכן גדלנו, התבגרנו והתרחקנו זה מזה, אבל זה תמיד יישאר חלק ממני. אלה היו השנים המוקדמות של חיי. ועכשיו, בצד השני של כדור הארץ, אני מרגיש שחלק מעולם הילדות הזה אבד. כמו שכתוב בשירה של חוה אלברשטיין: '… כולנו רקמה אנושית אחת חיה / ואם אחד מאתנו / הולך מעמנו / משהו מת בנו / ומשהו נשאר אתו…' … אני בטוח שליאור ילווה אתכם מלמעלה וישמח לראות שאתם ממשיכים עם הזיכרונות והכאב מבלי לתת לזה לשבור אתכם." באוקטובר 2008 כתבה אחותו של ליאור, יובל-יהודית: "בחייו – שאף ליאור להכניסנו לפרופורציה. במותו – נכנסנו אליה. קורות חיים, מסלולי חיים, דרכים, בחירות, אהבות ושנאות, מאלו היו לליאור מעט מאוד מפאת גילו הצעיר שבו נעצרו חייו. אך קורות חיים העוסקים באופיו, תכונותיו, השקפותיו, ברגשותיו, בכוונותיו, בנשמתו ובעולמו הפרטי, לקורות אלו, לעולם לא יהיה סוף. … ליאור היה ויהיה עולם ומלואו. בהחלטה קשה אך אמיצה, עם אופטימיות גדולה לעתיד וכמובן עם אהבה עצומה ממעמקים, נפרדת אני ממעט כאב שהיה מנת חלקי מהקיץ בשנת 1997." עוד כתבה האחות את הרשימה "נפגשים בחלומות": "אני עדיין חולמת עליו מעת לעת. גם בזמן שינה – מסרבת להיפרד. בכל פעם שהופיע לא הבנתי כיצד ייתכן? הרי עמוק בנפשי, ידעתי – אחי שלי – מת!! בחלומות הראשונים הוא הופיע כאילו מאומה לא קרה. בחלומות הנוספים הרגשתי למה התכוונו כשאמרו 'השמים נפלו'. אחרי אלו כבר התחיל הבכי בשינה והחנק הנורא. אחר כך הגיעו החלומות שהרגישו כאילו הכול יצא מכלל שליטה וההכרה שאכן קרה מה שקרה. והזמן עובר ושוב מעת לעת הוא מבקר אצלי בחלומות, ארבעת אלפים מאה שמונים ושמונה ימים אחרי. אחי הגדול, נער מיוחד עם חיוך נהדר שנשאר ונשאר. אחי שלי היקר, אילו רק היית יודע איך הזמן אצלנו נעצר כשגופך שב אל העפר." (דף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי 'יזכור', שנערך ע'י משרד הביטחון)
