אוחנה, יעקב שמעון

בן ריקה ומרדוש. נולד ביום ט"ז באייר תש"ל (22.5.1970) באופקים. הרביעי מבין שישה אחים – אח לניסים מקס, ליליאן, רויטל, שונטל ודוד פליקס. את השכלתו רכש בפנימיית "בית הילד" שבתל אביב ובבית ספר מקצועי באופקים, שם למד במגמת מכונאות רכב. במשפחה, בשכונה, בבית הספר ובצבא – בכל מקום ליווה את יעקב שם החיבה "קוקו", והכינוי התאים לו כל כך, כי היה אדם מלא חיים וחן, חיוך שובב נסוך על שפתיו, חברותי ומאיר פנים לכל אדם, משרה אופטימיות ושמחה. קוקו נהג בבגרות מפליאה ובימי נערותו, במקביל ללימודיו, סייע רבות בפרנסת המשפחה. הוא למד אחריות מהי וקיבל על עצמו תפקידים כבדי ראש כגון ניהול רפת, ניהול מנבטה ועוד. כבוד רב רחש קוקו להוריו ומילא אחר מצוות כיבוד הורים בהקפדה יוצאת דופן. שני הוריו היו נכים, וקוקו דאג לכל מחסורם והקדיש את ימיו ולילותיו למען הקל על סבלם. כך, משלקתה אמו בשיתוק, תכנן את כל סדר יומו סביבה והציב אותה בעדיפות עליונה. הוא לא בחל באף אחת מהמלאכות הקשות הכרוכות בטיפול באדם משותק, וסעד אותה במסירות. אף אחיו ואחיותיו חסו בצל כנפיו המגוננות ורווחתם המשפחתית, הכלכלית והבריאותית הייתה תמיד לנגד עיניו. עם גיוסו לצה"ל, ב-15.2.1989, הצטרף קוקו למערך התובלה הכלל צה"לי. בד בבד רכש את מקצוע הטבחות ועסק בו, עד לשחרורו משירות סדיר, בבסיס "משמר הנגב". לאחר פסק זמן קצר באזרחות שב קוקו לצבא, והצטרף למשפחת חיל האוויר. הוא הוצב בגף הרכב של טייסת המנהלה בבסיס "חצרים", ושימש כמכונאי רכב. קוקו ראה את ייעודו בצבא, אהב את עבודתו וראה בה שליחות ומקור לגאווה וליציבות. הוא זכה להערכה רבה מצד מפקדיו ועמיתיו ליחידה, והכול העלו על נס את תרומתו המקצועית והחברתית המיוחדת במינה. קוקו היה נגד למופת, מחויב לתפקידו, וגילה לכל אורך שנות שירותו מסירות ונאמנות אין-קץ לגף ולטייסת. העיד מפקדו, בדברי ההספד שנשא על קברו: "קוקו היה נענה בלי היסוס לכל קריאת סיוע באמצע הלילה, ויוצא לחלץ כלי רכב במרכז הארץ." אהבה רבה חש קוקו כלפי חבריו ליחידה, והם החזירו לו אהבה. יושרו, אופיו החברותי, אישיותו הקורנת, חוש ההומור המיוחד שניחן בו ומנהגו להתלוצץ ולהתבדח הפכו אותו למוקד חברתי ולדמות של מנהיג. בשנת 1993 נשא קוקו לאישה את רויטל, בחירת לבו, והקים בית לתפארת שהפך עד מהרה למרכז אירוח, למידה וחברה לכל חבריהם הרבים. קוקו אהב לבשל וגילה כישרון ויכולת בלתי מבוטלים בתחום זה. רעייתו מעידה כי היה בעל נפלא ואב למופת לחמשת ילדיהם – חן, הבכורה, שנולדה ב-29.5.1994, רעות, שנולדה ב-16.5.1995, ספיר, שנולדה ב-6.5.1996, לינוי, שנולדה ב-1.3.1999, ואביחי – בן הזקונים, שהצטרף למשפחה ב-11.2.2003. לידתו של אביחי, אחרי ארבע בנות ולאחר ציפייה ארוכה, הייתה הגשמת חלומו של קוקו. התרגשותו מהמאורע לא ידעה גבול והוא ייחל לשמוע את המילה "אבא" בוקעת מפיו של הרך הנולד. יחד עם רויטל רקם חלומות באשר לעתיד הילדים, ושאף להעניק להם את החינוך הטוב ביותר, כדי לאפשר להם למצות את הפוטנציאל הטמון בהם. לימוד התורה היה בראש מעייניו של קוקו, במסגרות שונות ובביתם של חברים. כשנפלה בחלקו ההזדמנות להעמיק בנושא, לא היסס ובחר ביהדות ללימודי תעודה לתואר "יורה יורה" בבית המדרש "בית מוריה" שבבאר שבע. האהבה לעולם היהדות חיזקה את נטייתו למעורבות ולפעילות קהילתית, ובאה לידי ביטוי בבית הכנסת שהתפלל בו. קוקו, שחדר לנפשם של רבים, פילס דרכו גם לליבם של מי שהמסורת והדת היו רחוקים מהם, ונחל הצלחה בקירוב לבבות. מאז ומתמיד אהב קוקו מוזיקה, ומוזיקה מזרחית בפרט. לעולם היה יוצא ובא בשערי הבית והגף כששיר מתנגן בפיו. במסיבות ובשמחות היה נוטל לידיו את המיקרופון, ומנעים בשירתו את זמנם של הנוכחים. בשנותיו האחרונות גילה את הפיוט, והתמסר להאזנה לפיוטים ולניסיון ללמוד לבצע אותם. רב היה אושרם של קוקו ושל משפחתו, אך ימי התום נקטעו בעודם באיבם. באוגוסט 2003 ניחתה המכה עת התבשר קוקו כי לקה בסרטן מסוג הנחשב לאלים במיוחד. תשעה חודשים ארוכים נאבק קוקו במחלה ובייסורים שגרמה לו. בגבורה התמודד, ובאמונה שלמה כי יצליח להתגבר ולהחלים. באופטימיות שהקרין קוקו על סובביו הפיח גם בהם את התקווה כי יתרחש הנס המיוחל, אך זה לא אירע. ביום כ"ב באייר תשס"ד (13.5.2004) השיב רב-סמל ראשון יעקב (קוקו) שמעון אוחנה את נשמתו לבוראו תוך שהוא קורא קריאת "שמע ישראל". בן שלושים וארבע היה בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי שבאופקים. הניח אלמנה, ארבע בנות ובן, הורים, שני אחים ושלוש אחיות. נפרדה ממנו רויטל, רעייתו: "יעקב, חכה רגע, רציתי רק להיפרד ממך, להיפרד כמו שצריך. הלכת מאיתנו מהר, ללא עת, ולא הספקתי… הפרוזדור שלך היה קצר, וקצת צר ומיוסר… מיהרת לארמון המלכות שלך בהוד עלומים. שלושים וארבעה צעדים. ופתאום נבלעת בפנים. שם, בחיקו הטוב של אבא שבשמים, אתה בוודאי שמח. ייסוריך שככו, חלפו ואינם. לא תסבול עוד. אבל מאיתנו נפרדת מהר, מהר מדי. יעקב, עצור רגע, רציתי לומר לך כמה מילים! ולספר לך כמה אהבנו אותך, ועדיין אוהבים אותך. לגלות לך כמה התפעלנו מן הדרך שבה קיבלת את ייסוריך. היית דוגמה לכולנו איך להעריך כל רגע. תזכורת תמידית להתפלל, להתחזק, להתעורר, ולא לעצום חזרה את העפעפיים בשלווה בטלנית… את מיטתך עדיין לא נשאו, רוחך הטהורה עדיין מרחפת מעלינו, עטויה מלמלות צחורות, זכות של חבילות, מצוות וזכויות שאגרת לך כאן. ולא הלכת ריקם. ובטרם יישאוך לדרכך האחרונה ונשימתך תנסוק מעלה, רציתי לומר לך כמה מילים… אינני היחידה; כל אחד מאיתנו – המשפחה, הילדים וחבריך בעבודה, חברים מהשכונה, מהכיתה, שכנים רחוקים וקרובים שקירבת למצוות בדאגה כנה, כל אחד מהם חוקק בוודאי ברגעים אלו מכתב פרידה בליבו. נוצרו זיכרונות יפים ויהלומי רגעים. שמחת החיים שלך, דיבורך מלא החן וההתלהבות, האור והיופי שגילית בחיי היום-יום והזרחת על כל סביבותיך, הפשטות המתוקה והעדינה שלך, כבשו את כל מי שבא איתך במגע. אפילו ייסוריך לא יכלו להם… מתוך הדמעות נצנץ לו תמיד החיוך. ידי, שנחה על כתפך אך לפני מספר ימים, עדיין חמה. דל היית בגופך, המחלה כילתה כוחותיך, אך את כוחות הנפש לא גזלה ממך – רוחך העצומה, גופך הדל לא יכול להכילה עוד. ועתה נסקה אל על… ואני – בוכייה… יעקב, יעקב, האומנם לא נראה אותך יותר?… אין זה הספד, יספידוך גדולים וטובים ממני. רק רציתי לומר בהיפרדנו – שלא ניפרד באמת. דמותך חקוקה בליבנו. מעשיך, זכויותיך עוד פועמים בנו. נזכור אותך בהליכותיך, במאור פניך שלא נמוג מאיתנו. גם בתוך סערת ענות כאב, זיכית אותנו. דברים שלא עשינו למען נפשנו, עשינו בזכותך. נתגדלנו תודות לך. אלפים אלפים חייבים לך תודות. אני מבטיחה לך! לא נשכח אותך, ולא נחריש – נמשיך להתחזק ולעורר, לקרוע שערי שמים ולזעזע יסודי ארץ עד אשר נשיב אותך אלינו, יחד עם פעמי משיח. בריא ושלם תשוב אלינו, ושוב נראה את החיוך הנצחי שלך זורח על שפתיך… שלך בדמע: אשתך והילדים חן, רעות, ספיר, לינוי ואביחי." עוד כתבה רויטל בשמה ובשם הילדים: "יעקב (קוקו). מה נאמר, מה נקונן ומה נספר בהילקח מאיתנו בעלי, אבינו, אחינו היקר! בבת עינינו ונר לרגלינו. תמיד בשמחה חפץ לעשות רצון קוננו. עם שפע האור שפניך האירו. לכל אלה שלעידוד נזקקו, מילות חוכמה ועצות תושייה הענקת, בחיוך ובשמחה ובתבונה רבה. הקרנת לסביבה ביטחון ואמונה. למרות חבילת ייסורי איוב שנחתו בגופך, הייתה לך מטרה טהורה לבקש עוד לעצמך, באהבה ובתחנונים 'אין עוד מלבדו' – קריאתך, ולביטול גזרות רעות בשמי מרומים חפצת, בשפע חסדך ובשמירת לשונך קידשת שם שמים בעולמך, עם חיוך על פניך ביציאת נשמתך, ובאור העצום והנפלא שראית הראית לנו היכן הוא העולם האמיתי באומרך: 'עורו, עורו, ישנים, חזרו למוטב לזכות לביאת משיחנו ותחיית המתים, חבל להפסיד העולם הנצחי היקר מפנינים, וליהנות מזיו השכינה לעולמי עולמים.' יעקב (קוקו), מה נאמר ומה נספר לילדיך חמישה – תפארת עולמך שנקטפת מאיתם כשושנה מגנך בהמטרת אהבת אב כגשם שוטף. לגדל ילדים כפרחים, להפיץ ריחם לאחרים, אהבת חסד זרעת בהם, שלא ישכחו לעולמים, בהם השרשת אמונה וביטחון בבורא ממרומים. בזמן כה מועט זכית כה הרבה לפעול ולעשות, להרבות נחת רוח וליצור עולמות, כי הרי תיקנת מה שמוטל עליך לעשות. השבת נשמתך בקדושה ובטהרה לאדון העולמים ליהנות מזיו השכינה לנצח נצחים. בדמעות טהורות, רויטל והילדים האוהבים לנצח…" כתבו בנותיו של קוקו: " אבינו היקר לנו! אהבנו אותו מאוד ונאהב אותו תמיד. הוא היה אבא וחבר, אח ובן לכל אחד ואחד, וגם למי שלא הכיר היה תמיד מדבר איתו או אומר לו שלום ובלי שום בושה. אבינו היה איש בעל חסד ומצוות, וגם ברגעים לחוצים היה תמיד מתפלל ומניח תפילין. וגם עכשיו, כשהוא לא נמצא איתנו, אנו עדיין מרגישות שהוא תמיד לידינו…" חבריו של קוקו ליחידה ומפקדיו ביטאו את כאבם העמוק על אובדנו ועל החלל שנפער בליבם עם לכתו בדרכים רבות. בין השאר, הקימו פינת הנצחה מיוחדת בגף הרכב שבבסיס "חצרים". על תמיכתם הרבה ועל פעילות ההנצחה הודתה להם רויטל: "ברצוני להודות לכם מלב אל לב בשמי ובשם ילדיי היקרים על האהבה, ההקשבה, הנתינה, התמיכה וההבנה שהענקתם לנו במהלך כל התקופה. … תודה על שהנצחתם את זכרו של יעקב (קוקו) שהיה חברכם ליחידה, ועל כך שהקדשתם לו חדר הנצחה בגף, על ההשקעה הרבה והחשובה. זהו זיכרון לנו ולכם…" במלאות ארבע שנים ללכתו של יעקב כתבה בתו חן: "אבא, מאחורי החיוך שעל הפנים / לא רואים את הכאב שבפנים / מאחורי הצחוק המתגלגל / מסתתרת פינה שבורה / מאחורי העיניים החומות / מסתתרות אלפי דמעות / ובתוך הלב, לב קטן, שבור ובוכה / החיוך ימחק את הבכי / הצחוק ימחק את העצב / אבל כלום לא ימחק את הזיכרון! / אבא שלי, / אני מדמיינת אותך בלילות / מעיניי מתחילות לרדת הדמעות / אני יודעת שנשמתך בשמים / שומרת על כולנו! / מסתכלת על תמונתך… / ולא מאמינה שאתה לא איתנו. / מבקשת ממך ה' רק דבר אחד / אנא שמור על אבא שלי שבשמים לעד!… // לא מאמינה אבא / שבגיל כל כך צעיר / הלכת מבלי לחזור. / לפתע כל צבעי החיים / הפכו לי לשחור… / אתה עכשיו בגן עדן, / אי-שם רחוק במרומים / ואני מבטיחה, אבא יקר שלי, / שלא אשכח אותך לעולמים. / אבא? / לפעמים יש רגעים שאני יושבת / לבדי – חושבת עליך! / הדמעות כבר זולגות על פניי, / אף אחד לא מבין מה פתאום באמצע החיים / אני יושבת ומתחילה לבכות. / אבל יש הרבה משפטים, מילים, / שאתה היית אומר ואני נזכרת – / אבא, אני לא יודעת ולא מבינה עדיין / את אלוהים… למה הוא לוקח / רק את הטובים?!…"