אוחיון, משה

בן זיוה-ז'קלין וניסים. נולד ביום י"ח בתמוז תשל"ד (8.7.1974), בעפולה, בן שלישי למשפחה בת ארבעה ילדים. משה היה ילד חייכן, שובב מעט, ערני ופעיל. כבר מילדותו בלט בחוש טכני ובתבונת כפיים. הוא למד בבית-הספר היסודי "בית זאב" בעפולה ובבית-הספר התיכון לאמנויות בקרית החינוך על שם בן גוריון. משה בלט במיוחד בענפי הספורט וזכה במספר תעודות של ספורטאי מצטיין, הוא שיחק כדורסל בקבוצת הנוער ובמסגרת זו גם יצא לתחרות בגרמניה. בשלהי חודש נובמבר 1992, גויס משה לשירות חובה בצה"ל והוצב לחטיבת גולני. לדברי חבריו, הגיע משה לצבא חדור במוטיבציה גבוהה במיוחד, ולאורך כל שירותו הצליח למצוא את הדרך הנכונה בין רצונותיו וציפיותיו לבין צורכי המערכת הצבאית ודרישותיה. הוא סיים את מסלול הטירונות בפלוגת ההנדסה של חטיבת גולני, נשלח לקורס נגמ"שים והמשיך את מסלולו הקרבי באימון המתקדם של החטיבה. משה קיבל דרגת סמל ונשלח להרחבת הכשרתו הקרבית בקורס מש"קים של חיל ההנדסה ובקורס רגמים. בסיום מסלול זה נשלח לשרת כלוחם ומש"ק מרגמות בפלוגת ההנדסה של חטיבת גולני. פעמיים במשך שירותו שירת משה עם יחידתו תקופות ממושכות בפעילות מבצעית בלבנון. לדברי מפקדיו, השקיע משה את המירב בכל מה שעשה. גילה אחריות, חריצות ומסירות, מעולם לא התלונן, ותמיד בלט בנכונותו להגיש עזרה ותמיכה. בתקופה זו נוצר קשר חברי, הדוק, אוהב ויפה עם חברתו, ערבה. משה התקדם בסולם הדרגות הפיקודי עד לדרגת סמ"ר. ביום כ"ד בשבט תשנ"ה (25.1.1995) נפל משה בקרב במוצב ריחן, ברצועת הביטחון בדרום לבנון. במהלך הקרב, בעת שהכוח ירה פגזים לעבר מחבלים, אירעה תאונה מבצעית – פגז התפוצץ בקנה המרגמה וגרם למותו של משה. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בעפולה. הותיר אחריו הורים, אחות – מירב, ושני אחים – גולן וסהר. בן עשרים היה בנופלו. במכתב תנחומים למשפחה כתב מפקד היחידה: "עמדת המרגמות במוצב ריחן הינה העמדה הפעילה ביותר ברצועת הביטחון. על עמדה זו פיקד בנאמנות בנכם משה. צוות המרגמה, בפיקודו של משה, ביצע ירי לעבר המחבלים. …משה ייזכר כאדם, שאהב את החיים והם החזירו לו אהבה. צנוע, נעים הליכות, איש ללא משוא פנים… משה היה כמו 'מים שקטים חודרים עמוק' – במובן החיובי ביותר של המלה. …אנו נמשיך לחנך את לוחמינו בדרכו של משה – דרך של מסירות וצניעות". משה שר תמיד את שירו של בועז שרעבי "מי ידע שכך יהיה": "נחזור אל הבית/ נחזור אל החברים/ נפשוט מדי זית/ ונחזור לימים כלפנים".