בת הזקונים של ג'נט וג'מיל מנגד. איריס נולדה בחיפה ביום כ"ט בתשרי תש"ך (31.10.1959) להורים שעלו שנים אחדות קודם לכן מסוריה. ילדה חמישית להוריה, אחרי אברהם, יצחק, חביב ופאני. בהיותה הקטנה של המשפחה הייתה איריס ילדה מפונקת על ידי כולם, וקשורה מאוד להוריה. היא שפעה שמחת חיים, אותה הקרינה על כולם. איריס הייתה כרוכה אחרי אימה, שהייתה בשלנית מומחית, וכך בגיל צעיר מאוד היא למדה לבשל והצטיינה בתחום, כפי שמעיד אחיה יצחק: "אימא הייתה מבשלת המון והיה לה האוכל הכי טעים בעולם. איריס הייתה צמודה אליה, הייתה מבשלת כמוה ולמדה הכול ממנה". איריס למדה בחיפה, תחילה בבית הספר היסודי "הגפן – חיה זיו" וממנו המשיכה לתיכון עירוני א'. היא הייתה תלמידה טובה וסיימה בהצלחה את התיכון. בשעות אחר הצהריים נשלחה איריס לחוג בלט, בעקבות אחותה פאני, והצטיינה בריקוד. כשהייתה איריס בת ארבע-עשרה נהרג אחיה אברהם בתאונת דרכים, וחודש אחר כך נפטרה אימה מצער. הטרגדיה השפיעה על כל המשפחה ובמיוחד על איריס, ששמחת החיים שלה נמוגה. אחותה פאני, הגדולה מאיריס בשבע שנים, הייתה מאז לחברתה הקרובה כל חייה. היא מעידה עד כמה איריס נסגרה בתוך עצמה מאז מות האם, ואיך הצבא שינה אותה לטובה ועזר לה להיפתח אל העולם מחדש. איריס התגייסה לצה"ל ביום 26.2.1978 והוצבה בחיל הקשר. היא שירתה כמרכזנית ברפידים שבסיני, מדי יום הייתה מקשרת בין מפקדים בדרגים שונים ובין חיילים למשפחותיהם שבארץ. איריס הייתה מאחרוני היוצאים מרפידים בינואר 1980, לאחר שהמקום פונה בעקבות הסכם השלום עם מצרים. מעט אחרי היציאה מסיני השתחררה איריס מצה"ל, אך כעבור כמה חודשים, ביולי 1980, שבה לצבא לשירות קבע. היא עברה לפיקוד צפון, תחילה בנצרת ואחר כך בצפת. זמן מה שירתה כמרכזנית ובהמשך, משהוכיחה את כישוריה, הייתה למפקדת מרכזיית פיקוד צפון, שפיקדה על עשרות חיילים. כל מכריה של איריס, כמו גם בני משפחתה, מעידים כי אהבה מאוד לדבר בטלפון עם כולם, כך שתפקיד במרכזיה התאים לה עד מאוד. בשנת 1987 הכירה איריס את דוד אוחיון בבית חברות שלה. השניים היו לזוג ואחרי כשנה, ביום 23.3.1988, הם נישאו באולם במלון "חוף התמרים" בעכו. בני המשפחה מספרים שאיריס תמיד בלטה בסגנון אישי, וגם חתונתה עוצבה לפי טעמה המיוחד ובהתאם לדרישותיה המדויקות. אחרי החתונה בני הזוג גרו בחיפה עם אביה של איריס, כדי שאיריס תוכל להמשיך לדאוג לכל צרכי האב. הבת חיננית נולדה בתחילת 1989, ואז עברה איריס לשרת בחיפה. מספר הבעל דוד: "לאחר שחיננית נולדה ניסינו להעביר את איריס לשירות בקצין העיר חיפה. כשלא היה שם תקן נמצא תקן בלשכת הגיוס חיפה, ולשם היא הועברה". הבת השנייה של איריס, שקד, נולדה בסוף 1994, בלידה מסובכת אשר אחרי לא מעט רגעי חרדה נסתיימה בשלום. איריס הייתה בת, אישה ואם למופת, מסורה למשפחתה, אוהבת ומפנקת. כל מכריה מציינים את טוב ליבה ונכונותה לעזור בכל דרך. מספרת אחותה פאני: "אין אימא כזו. גידלה את הבנות, ניהלה את הבית, וגם את אביה מעולם לא שכחה. תמיד דאגה לו, אבא היה הולך כמו מלך". הבעל דוד כתב: "איריס הייתה מבשלת מעולה, האוכל שלה היה בעל טעם ייחודי שאין כמותו. עד היום הבנות מבקשות שאכין להן אוכל שאימא שלהן הייתה מבשלת". את בנותיה שלחה איריס לגנים ולבתי הספר הכי טובים, הלבישה אותן בבגדים נאים והן תמיד נראו במיטבן. בשעות הפנאי אהבה איריס לקרוא ספרים והתעניינה מאוד באקטואליה. היא אהבה לאסוף חפצים עתיקים, שהשתלבו עם טעמה הייחודי בעיצוב הבית. בשנים 1995 עד 2000 שירתה איריס כקצינת פרט וכוח אדם בלשכת גיוס חיפה, ומשנת 2000 עד 2003 הייתה שלישה באותו מקום. בתיה, חברתה ועמיתתה לשירות, מעידה שאיריס הייתה תמיד רגישה וקשובה לכול, קיבלה בחיוך את כל מי שנדרש לה, אם קצינים ואם נערים לקראת גיוס. היא הייתה נערצת ואהובה על כל המשרתים בלשכת הגיוס. במהלך שירותה קודמה איריס לדרגת רב-סמל בכיר. שולי, ששירתה כחיילת תחת פיקודה של איריס, כתבה לה ביום שהשתחררה מצה"ל: "איריס, את באמת המפקדת הכי גדולה שאני מכירה. רציתי להודות לך על כל מה שעברנו ביחד – כי היה מצוין! אני חושבת שאת אישה מקסימה, ואני אומרת אישה כי בשבילי היית הרבה מעבר למפקדת – היית בשבילי חברה, ואפילו כשהיה צריך כמו אימא. כשאני חושבת אחורה, מהיום שהגעתי ללשכה ועד היום האחרון של השירות שלי, פשוט עולה לי חיוך על השפתיים ואני מרגישה סיפוק גדול – וחלק גדול מאוד מכל הרגשות האלה הוא בזכותך. את פשוט לא יודעת כמה אני מעריכה אותך, ואני יודעת שהיה לי מזל גדול שאת היית המפקדת שלי …" שירה, גם היא חיילת ששירתה תחת איריס, כתבה: "… רציתי שתדעי שאני חושבת שאת בן אדם מקסים, את כמו אימא קטנה שתמיד יכולתי לפנות אליה בכל דבר. אמרתי לך כבר שמפקדת צריכה להיות גם קשובה וגם קשוחה כשצריך. אני אמנם ראיתי את הצד הפחות קשוח שלך, אבל אני יודעת שאת עומדת בכל הקריטריונים". במחצית שנת 2001, כאשר איריס ובעלה נפשו בבית מלון, הבחינה איריס בנקודת חן חדשה על רגלה. היא תמיד נשמרה מפגעי השמש ועל כן מיד לאחר הגילוי, אחרי התייעצות, הנקודה הוסרה ונשלחה לבדיקה. ביום 12.10.2001 נמסר לאיריס שהיא חולה במלנומה – סרטן העור. בני הזוג פנו למיטב הרופאים ואיריס החלה לעבור הקרנות, כאשר גם בתקופה זו היא שמרה על קשר עם לשכת הגיוס ווידאה שהעבודה מתנהלת כסדרה. אולם הטיפולים לא עזרו, והמחלה התפשטה לכל הגוף. אחרי אשפוז הוטב מצבה של איריס, היא חזרה הביתה ולמשך זמן מה הצליחה לנהל את הבית כתמיד, כאילו הייתה בריאה וחזקה. אולם בחודש אפריל 2003 הורע מצבה, כמה ימים לפני חג הפסח היא אושפזה וביום החג נפטרה. איריס נפלה בעת מילוי תפקידה ביום ט"ו בניסן תשס"ג (17.4.2003). בת ארבעים ושלוש בנפלה. היא הובאה למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בחיפה. הותירה בעל ושתי בנות, אב, שני אחים ואחות. בתה של איריס, חיננית, הלכה בדרכה ואחרי שירות החובה המשיכה לשירות קבע בצבא. בחודש אפריל 2009 הפיקו בקורס קציני קישור ומטה חוברת זיכרון לאיריס, ובה מובא סיפור חייה באומר ובתמונות. בדברי הסיכום כותבים עורכי החוברת: "'טוב שם משמן טוב', משפט זה בא לתאר את חשיבותה של דמות המביעה ערכים, מביעה התנהגות והליכות של האדם האולטימטיבי … רס"ב איריס אוחיון ז"ל, בהתמדתה, בכישוריה, במקצועיותה, בהתנהגותה ובאישיותה המופתית התעלתה מעל אחרים בדורה. לקיחתה מאיתנו מותירה חלל אדיר שאין לגשר עליו. אישיותה, צניעות דרכה ומעשיה יהוו מופת למשפחתה, למכריה ולצבא ההגנה לישראל".
