בן נטליה ופבל. נולד ביום כ"ו בניסן תשמ"ג (9.4.1983) בעיר אורשה שבבלרוס (בילורוסיה). אח לאנטון ואנסטסיה. גדל כילד רגיל, אהב משחקי כדור, רכב על אופניים ואהב מאוד לצייר. עוד כילד חלם על הצבא. אהב לקרוא ספרים על חיילים ומצביאים ורכש ידע רב על קרבות מפורסמים. משפחתו של פיוטר עלתה ארצה בראשית חודש נובמבר 1996. עד מהרה, למרות הקשיים, נקלטה המשפחה בארץ החדשה, ההורים מצאו עבודה וקנו דירה בעיר לוד. פיוטר למד בבית-הספר היסודי "מקוה ישראל" שבחולון והמשיך לבית-הספר התיכון "נעמת" שבלוד שם למד במגמת הגרפיקה. בשעות הפנאי שיחק בתיאטרון הנוער העירוני והרבה לצייר – בעיקר נושאים צבאיים; באלבום יצירותיו מצויים ציורים מרשימים של צנחנים ומצנחים. עובדה זו אינה מפתיעה שכן אביו של פיוטר הקנה לו ערכים ציוניים וחינכו להיות חייל טוב ונאמן לארצו. פיוטר, מצדו, החל להתכונן לשירות הצבאי כבר בהיותו בבית-הספר. הוא עסק הרבה בספורט ובפיתוח שרירים וחלם להיות לוחם. פיוטר התגייס לצה"ל בראשית חודש אוגוסט 2002 ולפי בקשתו, שובץ בחיל הצנחנים. הוא התגאה מאוד בהשתייכותו למשפחת הצנחנים, עבר את מסלול ההכשרה המפרך והיה לחייל מקצועי ולוחם מן השורה. במהלך שירותו, עלה פעמיים לקו בלבנון. בשל המוטיבציה הגבוהה שהפגין כינו אותו חבריו בשם החיבה "פנאט". על פיוטר, האדם והחייל, סיפר אפי, חבר לשירות: "ההיכרות שלי אתך החלה כאשר סיימתי את קורס המ"כים ועלינו שנינו לפלוגה המסייעת. כבר בהתחלה ראיתי איזה מין חייל אתה. בעצם מההתחלה לא היית חייל, היית לוחם בכל מובן המילה, בכל אות במילה, וזו לא קלישאה. הייתי בתור לוחם לצדך, מסתכל מהצד על אדם מקצועי בצורה בלתי רגילה, אמיץ וחד. לאחר החודשיים האלה הפכתי להיות המפקד שלך, שמבחינתי זה היה להיות חבר עם אחריות קצת יותר משל שאר החבר'ה. הפלוגה שלנו הייתה מורכבת ברובה מלוחמים צברים, ולך לא הייתה בעיה להתחבר עם כולם. לאט-לאט נהיית יותר ויותר ישראלי, אפילו בצורת הדיבור והסלנג שתפסת. בדיעבד, אחרי שהספקתי להכיר אותך, אני יכול להגיד שהיית יותר ישראלי מכולנו. לאחר כמה חודשים החלטנו לשלוח אותך לקורס מ"כים, ואני לא צריך להסביר לך למה. מהר מאוד חזרת אחרי שדילגת מעליו. … היו המון פעולות ומעצרים שביצענו, אתה היית הראשון שכל הציוד שלו מוכן כבר מראש, לפני כולם, כאילו אי-אפשר להפתיע אותך. אין מפקד, סמל או קצין שלא סמך עליך. תמיד היית ראשון בחוד, מוביל, ולא סתם, כי כולם ידעו שלא קיים מחבל שיכול לך. היית הלוחם הכי טוב שראיתי. … תמיד רצית להיות במקום שבו קורים הדברים כי גם אני וגם אתה ידענו שיכולת להיות הבורג שחסר במערכת בכל מערכה. … היית בן אדם של עקרונות ושל ערכים. … היית פטריוט ומי שמכיר אותך יודע למה. זה התחיל עוד כשהיית קטן, ברוסיה, ורצית לעלות לארץ לאחר שהתעמקת במורשת ישראל ובכל מבצע ומלחמה – למרות שלא היית יהודי – והמשיך בגיוסך ל'צנחנים' ובדרך שבה התנהלת כאדם חדור אמונה ועקרונות במה שהוא עושה. אז כן, היית פטריוט". פיוטר אהב את ישראל אך לא הסתפק בכך ושאף להיות גם יהודי. במהלך שירותו החל בתהליך הגיור – תהליך מורכב שדרש התמסרות, לימודים ועריכת ברית-מילה. לאחר שחרורו החל לעבוד במשרד ההגירה, עבודה שחייבה מיומנות וסבלנות רבה, ובהמשך עבר לעבוד בחברת "מי עדן". הוא היה אהוב ומקובל בקרב עובדי החברה והיה מיועד להישלח ללימודים ולהתקדם בסולם התפקידים. בחייו הפרטיים ידע אושר וטיפח זוגיות צמודה עם חברתו ליאת שאותה אהב מאוד והתכוון לשאתה לאישה. במהלך מלחמת לבנון השנייה נקרא פיוטר לשירות מילואים ועלה עם פלוגתו לקו האש. על תפקודו והתנהלותו במהלך הקרבות, סיפר מפקד פלוגת הצנחנים: "בכפר מרכבה פתחו לוחמי החיזבאללה באש צולבת מאחד הבתים על חיילי צה"ל. כולם התחפרו ואי-אפשר היה להרים ראש. המפקד שאל ולא פקד על פיוטר: 'מה אתה יכול לעשות בנידון?' פיוטר קם בכל גובהו תחת אש, הרים את המקלע והתחיל לירות בתגובה, והצליח להשתיק את החיזבאללה. החיילים עברו להתקפה ומילאו את המוטל עליהם". מפקד אחר סיפר שבכפר קנטרה, בקרב האחרון של פיוטר, פגעו אנשי החיזבאללה בדחפור (D9) ישראלי. פיוטר וחייל נוסף פרצו למכונה הבוערת שעלולה הייתה להתפוצץ בכל רגע, והוציאו משם חייל פצוע אנוש. פיוטר נפל בקרב בדרום-לבנון ביום י"ט באב תשס"ו (13.8.2006), שלוש-עשרה שעות לפני כניסתה לתוקף של הפסקת האש בין ישראל לחיזבאללה. בן עשרים ושלוש היה בנופלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין הצבאי בלוד. הותיר אחריו הורים, אח ואחות. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-סמל, השלים את תהליך הגיור וכפי שרצה, זכה לשם "יהודי חזק" – ישראל. מספר אפי על רגעיו האחרונים: "אין לילה שאני לא משחזר את הבעת הפנים שלך באותן שניות לפני… הקור רוח, החדות, המוכנות, הריכוז, הנתינה, התעוזה, אומץ הלב. ובאותן שניות שנכנסת למטע, שניות לפני שנפגעת, צעקתי לך בצחוק מלא פחד, 'פיטר, איך אתה אוהב את המלחמה הזאת'. הסטת את מבטך אליי במעין אי-הבנה, כאילו הוצאתי אותך מהריכוז ומהחדות, ואז, כשראית אותי ואת מעיין שהיה אתי, שוכבים על האדמה מתים מפחד, חייכת את החיוך הרחב שלך והמשכת. משם, כעבור חצי דקה, נפל הטיל שפגע כחמישה-עשר מטר ממני ומישהו צעק 'חובש'. כשהגענו אליך, כבר לא היית אתנו. … "פיטר, אני מצטער על כמה דברים שלא הספקתי: על זה שלא הצלחתי להגיד לך כמה טוב היית בכל מובן, בכל מצב – כחייל, כלוחם, כחבר אמיתי. על זה שכאשר אבא שלך דיבר עליך, הבנתי וזה כואב לי עד היום שיש הרבה דברים שלא ידעתי עליך, למרות שהיינו קרובים: כמה עזרת להוריך בכל דבר ואיזו מין דמות חזקה היית בבית, ואיזה ילד טוב היית, ולמרות שקרעת את עצמך בעבודה, את כל זיעתך נתת למען משפחתך, למרות שידעת שגם אתה היית צריך לחסוך בשביל לשכור דירה לך ולליאת ולהתחיל את חייך האזרחיים. … אני שמח שבחיי יצא לי להכיר בן אדם נפלא כמוך… אני שמח גם על דבר שחשבתי שפספסת, ואולי הוא לא מהותך, אך לא הסתפקת בלהיות הכי ישראלי, רצית להיות יהודי. חשבתי שלא הספקת להגשים את משאלתך זו, אך אחד הרגעים המאושרים שלי היה בביתך, לאחר שנפלת, כאשר אביך סיפר לי שבאותו בוקר, שהביאו אותך לישראל, עשו לך ברית וזכית במשאלתך זו – לא רק להיות הכי ישראלי, גם להיקבר כיהודי. … פיטר, אח יקר שלי, לא אשכח אותך לעולם. אני אוהב אותך". כתב פירוז: "… זה לא נתפס שאתה לא פה כי אני מרגיש שהכתף שלך עדיין פה ושאני יכול לספר לך הכול כמו תמיד, על הפחדים שלי מהמלחמה, על הבנות באזרחות, החלומות שלי לעתיד, ללמוד או להגיע לעבודה שרציתי כל כך, להמשיך לעשות יחד שטויות בעמדות או לצחוק אחד על השני. … זה לא נתפס שאתה לא פה, אחרי מי אלך? אמרתי לך שאם אתה לא לפניי אני לא יוצא ללבנון – לא משנה אם העולם התהפך, פשוט לא מוכן. אתה נותן לי תחושת הגנה וביטחון יותר מכל רכב ממוגן או טנק, הרי אף אחד לא יכול לפגוע בי כשאני הולך מאחוריך, שום מחבל או מרגמה. אני יודע שאם יירו עלינו, אתה תחסל אותם ממש מהר עם ה'נגב' שלך כמו בכל התרגולים. … "לשום דבר אין אותו טעם או ריח מאז שלא חזרת, הכול יבש ומשעמם, הכול זה סתם. אני יודע שהבועה שהגנה עליי מכל דבר לא פה ואני חשוף להכול. … אני עדיין זוכר שלפני המלחמה אמרת לנו שהיית מוכן לעשות שוב שלוש שנים בצבא, להתחיל טירונות והכול מהתחלה והעיקר שבסוף יהיה שלום. … רק אתה יכול להגיד את זה. הייתי נותן הכול כדי להגיד לך שאתה צודק ושאני בא אתך לעשות את השלוש שנים האלה יחד, אבל רק אם אני שוב הצמד שלך, שוב אתך ואחריך". כתב צביקה, שפיקד על פיטר בראשית דרכו בצבא: "זיכרונך כאחד החיילים הטובים ביותר – ובעיקר אחד האנשים הטובים שאותם פגשתי – עדיין מהדהד בי. אני חושב שהמשפט שחזר על עצמו שוב ושוב בפי משפחתך היקרה וחבריך הקרובים היה שאמנם אתה כבר לא אתנו, אך זיכרונך ותכונותיך האציליות יישארו לעד בקרבנו, ואכן כך גם אני חושב. הייתה לי הזכות להיות מפקדך במשך ארבעה-עשר החודשים הראשונים שלך בצבא, ומצאתי חייל מורעל ומקצועי ביותר. כבר בשבועות הראשונים הייתה בך העמידה הגאה והאחיזה החזקה בנשק, וכבר אז שידרת את היציבות, החוסן הגופני ובעיקר את החוסן הנפשי הבולט שלך. אני זוכר שתכונות אלו גרמו לי כבר בשלבים ראשונים מאוד לסמן אותך כחייל שאפשר לסמוך עליו וכמועמד ראוי לפיקוד. היית דוגמה חיה לפרפקציוניזם ותמיד דרשת עוד, בעיקר מעצמך. אני יודע שגם אנו, מפקדיך, למדנו יום-יום תכונה זאת ממך. בעיקר זכור לי איך היית מאפס את הנשק האהוב עליך, מקלע ה'נגב', בצורה כל כך מושלמת, וגם כשהייתי אומר לך שהנשק כבר מאופס – היית מתעקש לבצע עוד מקצה כדי להגיע לשלמות מקסימלית. "פיטר, היית חייל ממושמע וטוב, אך גם לא התביישת להישיר מבט בפני מפקדיך ולבקש, לדעת, לחקור, להבין. אני יכול לכתוב כאן עוד עמודים רבים עליך ועל תכונותיך, אך אעדיף להפוך את המילים לזיכרון צרוף בלבי לכל חיי". כתב אחד החברים: "בשהות הקצרה שניתנה לי אתו גיליתי איש, מסוג האנשים שנמצאים בכל קבוצת אנשים, ושמהווים עמודים חזקים שכולם יכולים להישען עליהם בזמן צרה. אני יודע שאני נשענתי ואני יודע שבניגוד לשאר העמודים פיטר לא חיכה שיבואו אליו אלא הלך ועזר. … "פעם שמעתי משפט שמתאים לפיטר ולאורח החיים שהוא האמין שצריך לחיות לפיו: 'במקום בו אין אנשים, תהיה איש אחד מני רבים'".
