אוורבוך, שאול

בן שרה ועמנואל, נולד בשנת 1908 בוישקוהוץ אשר בבסרביה, רומניה, למשפחת עובדי-אדמה. ילדותו עברה עליו בתוך כרמים, שדות ויערות, על חוף הדניסטר. אחר-כך עבר לקישינוב, למד שם את מלאכת הנגרות, אך נהה תמיד אחרי חקלאות והיה בקי בכל ענפיה. "אני מרגיש את השדה", היה אומר, "המכונות אינן לפי רוחי". שאול היה חבר בתנועת "השומר הצעיר" בבסרביה והכשיר את עצמו לעלות לארץ. באוגוסט 1935 עלה לארץ, הצטרף לקיבוץ שמיר (שהיה אז ליד רמת יוחנן) ועבד בעבודות כיבוש בנמל חיפה. בתקופת מאורעות תרצ"ו-תרצ"ז הצטרף ל"פלוגות האש" בפיקודו של וינגייט והשתתף בסיורים רבים. בשנת 1938 עבר עם פלוגה משמיר כהשלמה לקיבוץ נגבה. בהיותו בגבעת גנים (נחלת יהודה) עבד כפלח, נגר וחצרן והשתתף בפעילות בענייני ביטחון, והיה מעמודי-התווך במערכת ההגנה בנגבה. שאול היה בעל עיניים אפורות מחייכות, חסון, אמיץ וטוב-לב. שקט וצנוע כאיש-עבודה בימי שלום, אך ערכו נתגלה בייחוד כחייל לוחם בגבורה עילאית, בהקרבה עצמית ובמסירות-נפש ללא שיור, קר-רוח ודייקן בכל שעת סכנה. קיבל כל פקודה ברצון, אך לבו לא נתנו לפקד על אחרים, לכן יצא תמיד בראש כל פעולה. מתחילת מאי 1948 היה פעיל בסביבות נגבה ועמד בראש קבוצות פלמ"ח וחי"ש; היה יד ימינו של מפקד נגבה יצחק דובנו ז"ל. שימש כמקלען בעת ההתקפות המצריות על הקיבוץ. בשעת הצורך עסק גם במיקוש. ערב-ערב יצא דרך שדות-מוקשים לאסוף נשק ותחמושת משלל האויב. בפעולתו האחרונה, ביום י"ב בתמוז תש"ח (19.7.1948), יצא להניח מוקשים סביב טנק מצרי, שנתקע בין נגבה לעיראק-סואידן, ונספה בהתפוצצות מוקש – כמה שעות לאחר שנכנסה ההפוגה השנייה לתוקפה. שאול הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנגבה.