בנם של טניה ופטר. דמיטרי ראול נולד ברוסיה, בסנקט פטרבורג, ביום ט"ו באב תשמ"ג (25.7.1983). בן בכור להוריו, אח בכור של וסילי ואנטון. בגיל צעיר הוציאו שלטונות רוסיה את דמיטרי ואחיו מבית הוריהם והם נשלחו למשמורת בבית סבם וסבתם. משם הם הועברו לבית יתומים, שם גדלו האחים עד שנת 1998. דמיטרי ושני אחיו עלו לישראל באפריל 1998, במסגרת פרויקט של הסוכנות היהודית. בהגיעם הם נקלטו בכפר הנוער "עלומים" בכפר סבא והחלו ללמוד באולפן. דמיטרי בן החמש-עשרה קלט מהר מאוד את השפה העברית. היה חשוב לו מאוד להשתלב בחברה החדשה ולשוב ללימודים, וכך זמן קצר אחרי הגיעו הוא כבר החל ללמוד בכיתה ט' בחטיבת הביניים "אלון" בכפר סבא. באותה עת דמיטרי נקלט במשפחה מארחת ביישוב צורן, משפחה חד-הורית של רחל גביש-קורן ובתה נופר, אז בת שמונה. דמיטרי, דימה בפי אוהביו, היה מגיע לבית המשפחה בשבתות, בחגים ובחופשות. למרות קשיי השפה הוא מהר מאוד השתלב במשפחה, הפך להיות האח הגדול של נופר ומילא תפקיד משמעותי בבית. דמיטרי הצליח מאוד בלימודיו בחטיבת הביניים בכפר סבא, והתקבל למגמת מחשבים בתיכון "אורט שפירא" בעיר, בו סיים י"ב כיתות בהצלחה רבה. במהלך לימודיו פיתח דמיטרי כמה תחביבים שתרמו להצלחתו ולהתערותו בארץ, ביניהם עיסוק בספורט הג'ודו ונגינה בגיטרה. במחצית שנת 2002 התגייס דמיטרי לצה"ל. לקראת תום לימודיו, כשהוא החל בתהליך המיון לקראת הגיוס, התברר לו שלא יוכל להגיע לקורס טיס כפי שביקש, וביום הגיוס התברר לו שהוא מיועד לתפקיד לא קרבי. דמיטרי סירב לעזוב את בסיס הקליטה ודרש שישובץ לשירות קרבי. רק לאחר דין ודברים והתערבות של רחל, אימו המארחת, סוכם לדחות את גיוסו בכמה חודשים כדי שיתגייס לגדוד "המחץ" של חיל ההנדסה הקרבית. כעבור כמה חודשים, לפי הסיכום, התגייס דמיטרי והחל את שירותו הקרבי. הוא הוכר כחייל בודד, ובחופשותיו המשיך להתארח בבית המשפחה בצורן, שכבר היה לבית לכל דבר עבורו. דמיטרי השתלב היטב בשירות, סיים בהצלחה קורס מפקדי כיתות ובהמשך עבר גם קורס קצינים. במסגרת קורס הקצינים הוא ביצע השלמה חילית בבית הספר למודיעין שדה ואחר כך מילא תפקידי קצין מודיעין – במרכז אימון מפקדות אוגדה, וביחידה לשיתוף פעולה עם חיל האוויר. בתום שירות החובה המשיך דמיטרי לשירות קבע בחיל מודיעין. מראשית שנת 2008 הוא שירת כעוזר ראש מדור שיתוף מידע בחטיבת ההפעלה של החיל. במסגרת התפקיד היה מופקד על הובלת פרויקטים העוסקים במערכות מידע וידע, שנועדו לאפשר את שיפור התהליכים המודיעיניים. מפקד חטיבת ההפעלה, תת-אלוף ניצן, סיפר: "למרות אתגרים לא פשוטים שעמם נאלץ להתמודד הפגין דמיטרי תמיד מוטיבציה גבוהה לשרת את מדינת ישראל בכלל ואת צה"ל בפרט, תוך הדגשתם של ערכים ציוניים. דמיטרי גילה אחריות פיקודית, רגישות, דאגה ומסירות לצרכי פיקודיו. במסירות רבה קידם דמיטרי את המשימות והפרויקטים שהוטלו עליו. כל זאת השכיל לעשות תוך שמירה על ערכי חברות וערבות הדדית". במהלך השירות התקדם דמיטרי לדרגת סרן. בחודש אפריל 2008 נפטרה רחל, אימו המארחת של דמיטרי, לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן. זמן קצר אחר כך הוא עבר להתגורר בבית המשפחה בצורן עם שני אחיו – אנטון אחיו הביולוגי ונופר, בתה של רחל, שבמהלך השנים ראתה בו את אחיה לכל דבר. בחודש מאי 2009 השתתף דמיטרי כאחד הקצינים במסע "עדים במדים" למחנות ההשמדה בפולין, מסע אשר השפיע עליו רבות. דמיטרי הצעיר היה אדם בוגר מאוד, בשל נסיבות חייו. הוא נשא עמו את תחושת הזרות ואת קשיי ההשתלבות בחברה, ועובדת היותו דמות מגוננת, על אחיו וגם על פקודיו, בלטה בכל עת. דמיטרי תמיד עשה כל שביכולתו כדי להשתלב, להשתחרר מתחושת הזרות ובעיקר ביקש לבוא לידי ביטוי משמעותי ביותר בהגנה על ביטחון המדינה. לאוהביו זכורה גאוותו הרבה כשהצליח, במסגרת הכשרתו בקורס קצינים, לכתוב את ההמנון "התקווה" ללא שגיאות. עם כל בגרותו ורצינותו דמיטרי אהב לשלב הומור בשגרת החיים, וידע להצחיק את כל סובביו בקלות. לאורך השנים בלט דמיטרי בכמה תחביבים בהם התרכז. מגיל צעיר הוא אהב מאוד ספורט, ובמהלך שירותו, כשלא נתאפשר לו לעסוק בג'ודו באופן מקצועי, החל להשקיע זמן באימוני ספורט במגוון תחומים. גם אהבתו לבעלי חיים הייתה רבה, ואף במהלך השירות התובעני השקיע דמיטרי זמן בגידול אוהב של כלבה וחתול. תחביב מיוחד של דמיטרי היה העיסוק במכוניות ישנות, עיסוק שהביאו להיות חבר ב"מועדון אלפא רומיאו ישראל". דמיטרי רכש מכונית אלפא רומיאו ישנה, למד כיצד לבצע בעצמו תיקונים והשקיע בה כל רגע פנוי. לידידיו סיפר בגאווה שגם כילד אהב את העיסוק הזה, כאשר היה מפרק את האופניים שלו עד רמת הבורג ומצליח להרכיבם בחזרה ללא עזרה. דמיטרי נפל בעת מילוי תפקידו ביום כ"ב באלול תשס"ט (11.9.2009). בן עשרים ושש בנפלו. הוא הובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית בבית העלמין בקדימה. בהלווייתו הושמע השיר "לבכות לך" שכתב ושר אביב גפן, שיר שהיה אהוב על דמיטרי באופן מיוחד. דמיטרי הותיר אחריו בארץ שני אחים ואחות, וקרובים וחברים רבים אשר לא מפסיקים להתגעגע אליו. ספד לדמיטרי מפקדו, סגן-אלוף אורן: "למרות הקשיים הגדולים מבית, ועל אף האתגרים בקידום משימותיך הצבאיות, רק לעתים רחוקות סר מפניך החיוך המפורסם, חיוך שהלך והתרחב כשהתחלת לדבר על האלפא שלך … בוודאי לא היה קל הדבר לשלב בין אתגרים מבית והובלה פיקודית ומקצועית בצה"ל". באתר "מועדון אלפא רומיאו ישראל" פרסמו חברים רבים אשר הכירו את דמיטרי דברי זיכרון וניחומים למשפחה. באזכרה ביום הזיכרון תשע"ד (2014) אמרה אחותו של דמיטרי, נופר: "דימה. עוד יום זיכרון מגיע ואני מנסה לדבר איתך במילים כתובות. מנסה למצוא מילים שיצליחו לתאר, להסביר ולאמוד כאב וגעגוע. מילים שיתארו את הרגע שבו יום הזיכרון הפך להיות גם רגע פרטי ואישי … עוד שנה עוברת אבל אני נשארת עם אותם סיפורים ורגעים ישנים, כי כבר כמעט חמש שנים שאינך מעניק לי זיכרונות חדשים. כמעט חמש שנים שאני יכולה לספר לך על חיי – איך גדלתי ולאן התפתחתי, ולך אין שום סיפור חדש לספר. יש יום הזיכרון ויש שאר הימים, שמלאים כולם ברגעי זיכרון. רגעים קטנים שבהם אתה מופיע – לפעמים בחיוך, לפעמים בדמעה, במשפט שתמיד אמרת, בשוקולד המוזר שכבר לא קונים בסופר, בסיפור מצחיק, בזיכרון, ומעל לכול – במחשבות על המשך הסיפור, הסיפור שכתבת לו רק התחלה ומעט של אמצע. סיפור שנותר לא גמור. אוהבת וכרגיל מתגעגעת – אחותך".
