אובגוש, אברהם
אברהם, בנם של שרה ושמואל, נולד ביום כ"ב בתמוז תרפ"ח (10.7.1928) ברומניה, בעיר דיטראו אשר בחבל טרנסילבניה הצפונית. כמרבית יהודי האזור גם הוריו היו חרדים אורתודוקסים, ואברהם קיבל חינוך דתי וכללי. לאחר שסיים בית ספר יסודי למד חייטות, ובתחילת מלחמת העולם השנייה כבר עבד במקצועו. בקיץ 1940 נכפה על רומניה חוזה וינה השני, בעקבותיו נלקח ממנה אזור טרנסילבניה הצפונית והועבר לידי הונגריה. הונגריה חוקקה כבר בשנת 1938 חוקים אנטי-יהודיים, בדומה ל"חוקי נירנברג", והגזירות הוחלו גם על יהודי דיטראו: זכויות האזרח הבסיסיות נשללו מהם והם סבלו מאפליה כלכלית וחברתית. מקיץ 1939 נלקחו הגברים היהודים לפלוגות "שירות העבודה" של הצבא ההונגרי, ורבים מהם נספו. במאי 1944 החלו הגירושים מדיטראו לאושוויץ. בין המגורשים היו הוריו של אברהם, שנספו במחנה ההשמדה. אברהם שרד את השואה. הוא נשלח למחנה ריכוז בגרמניה, ושם זכה לראות את סוף המלחמה. מיום השחרור עד שנת 1948 שהה במחנה עקורים בגרמניה, שם הצטרף לקיבוץ החרדי של "פועלי אגודת ישראל". הוא המשיך לעבוד במקצוע החייטות, והמתין לרגע בו יוכל לעלות לארץ ישראל ולחיות חיי חקלאות, המושתתים על רוח התורה. שאיפתו נתגשמה בשנת 1948, מעט לאחר הקמת המדינה, אז הגיע אברהם לארץ עם קיבוץ "אגודת ישראל" דרך צרפת באונייה "טטי פנמה". מיד עם בואו, בראשית יולי 1948, הצטרף לכוחות המגן ושירת בנגב. לאחר שנפצע שכב תקופת מה בבית החולים בכפר ביל"ו. הרופא המליץ לשחררו מהצבא אך הוא סירב, ועמד על כך שישאירוהו בשירות עד בוא הניצחון. אברהם הועבר לשירות ביחידה של חיל האוויר בתל אביב. שם, במשרד בתי המלאכה הכלליים, נפל בשעת מילוי תפקידו ביום כ' בכסלו תש"ט (22.12.1948). בן עשרים בנפלו. אברהם הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בנחלת יצחק. החלל הינו "נצר אחרון". חללי "נצר אחרון" הם ניצולי שואה שנותרו שריד אחרון ממשפחתם הגרעינית (הורים, אחים, אחיות, בנים ובנות), שחוו על בשרם את אֵימַת השואה בגטאות ו/או במחנות הריכוז וההשמדה ו/או במנוסה ובמסתור בשטחים שנכבשו ע"י הנאצים ו/או בלחימה לצד אנשי המחתרות או הפרטיזנים בשטחי הכיבוש הנאצי שעלו לארץ, בשנות מלחמת העולם השנייה או אחריה, לבשו מדים ונפלו במערכות ישראל.
