אהרנסון, שרה

בת מלכה ואפרים-פישל. נולדה בי"ד בטבת תר"ן (6.1.1890) בזכרון יעקב. למדה בבית-הספר של המושבה ואחר-כך למדה בעצמה צרפתית וגם גרמנית. כבר מנעוריה נודעה בחינה, באצילות הנפש ופשטות ההליכות. נטלה חלק בפעילות החברתית של בני המושבה, לרבות הצגות תיאטרון וסיורים ברכיבה. באביב 1914 נישאה ליהודי בולגרי אמיד היושב בקושטא וכך עברה להתגורר בעיר זו. ואולם לאחר זמן לא רב חזרה לבית אביה ובדרכה לשם היתה עדה לזוועות הטבח שעשו התורכים בארמנים וגם הגיעו אליה שמועות על הרדיפות נגד הישוב העברי בארץ. עם הגיעה לזכרון יעקב הצטרפה לקבוצת ניל"י ("נצח ישראל לא ישקר"), שקמה כדי לסייע לכוחות הבריטיים לכבוש את הארץ מידי התורכים, וגם עבדה בתחנת הנסיונות החקלאית של המשפחה בעתלית. עד מהרה היתה לדמות מרכזית במחתרת ותרמה לה ממידת המסירות, ההקרבה והתושיה. לאחר שהתורכים גילו יונת-דואר של ניל"י ליד קיסריה (4.9.1917) הקיפו כוחות-צבא את זכרון יעקב וראש משפחת אהרנסון עונה קשות כדי להציל מפיו פרטים על פעולות הריגול של הקבוצה. גם שרה עצמה עברה ארבעה ימים של עינויי-תופת אבל לא מסרה דבר, והשיבה בשתיקות-בוז או בחרפות ואיומי-נקם. לפני שעמדו להעבירה לדמשק הצליחה לירות בעצמה מאקדחה, ובכ"ז בתשרי תרע"ח (9.10.1917) הוציאה את נשמתה. במכתב אחרון שהצליחה להעביר לידי המשפחה באחד מימי העינויים כתבה בין השאר: "אנו הקרבנו את עצמנו אבל הצלנו את העם, גאלנו את הארץ". היא הובאה למנוחות בבית העלמין של זכרון יעקב. הניחה אב, שלושה אחים ואחות. בין הספרים שנכתבו עליה: "שרה גיבורת ניל"י" מאת דבורה עומר; "שרה שלהבת ניל"י" מאת אחיה אלכסנדר אהרנסון.