אהרן, משה (מוישלה)

משה (מוישלה), בן שושנה ושמעון, נולד ביום ט' בכסלו תשי"א (18.11.1950) בגבעת-ברנר. למד בבית-הספר היסודי במשק ואחרי-כן סיים שם את לימודיו בבית-הספר התיכון. לאחר תום הלימודים עשה את חובת השנה השלישית בקיבוץ אילות שבערבה. משה היה חובב שחייה וצלילה מאין כמוהו. כיוון שהיה ביישן ועצור, מבקר בלא-הרף את התנהגותו שלו, מצא פורקן בפעילות גופנית במימי הברכה ובים, השתלם בקורס צלילה והרבה לשחק בכדור-מים. הוא רחש אהבה רבה לבעלי-חיים; בילדותו גידל כלב ומשהתבגר בחר לעסוק בענף הרפת והקדיש שעות רבות לטיפול בפרות ובדאגה להן. במלחמת ששת הימים, כשמרבית חברי המשק גויסו, נתמנה משה אחראי לענף. משה היה גבה-קומה, גדל-גוף וחסון. הוא הצטיין בכוח גופני רב ועצמתו הייתה לשם-דבר. עם זאת היה רגיש מאוד לכל תופעה וכל אשר התרחש סביבו הותיר בו רושם רב. די היה במלה אחת, ברמז קל ומוישלה היה נרתם כל-כולו לסייע ולעזור לחבריו אך משסיים, שוב היה כאילו חוזר לעצמו, מהלך בשולי הדרך, בשקט האופייני לו. בדונו בדברים וביחסיו עם בני משפחתו, נהג לשמור את סודותיו לעצמו, בלא להתחלק בחוויותיו עם איש. רק עיניו הגדולות חייכו תמיד. הוא ניחן בהומור, בכשרון-משחק ובאהבה עזה למוסיקה, במיוחד ל"שירי נשמה" כושיים. סיפר עליו חברו: "הוא ידע להקשיב כל-כולו לצלילים וכמו לשקוע בהם, עמוק-עמוק. בחופשותיו הקצרות היה מתיישב לו מתחת לאחד העצים, מקשיב לצלילים ושותק. באותם רגעים קשה היה לדובב אותו". משה גויס לצה"ל בתחילת אוגוסט 1970 והוצב לחיל השריון. לאחר סיום הטירונות השלים קורס מש"קי טנקים. בזכות כוחו הגדול וכוח הסבל הרב שניחן בו, נתכנה בפי חבריו "סמל הבריאות". הוא היה חייל טוב וממושמע ומילא את תפקידו במסירות. על שירותו הוענק לו "אות השירות המבצעי" ביום כ"ב בתשרי תשל"ד (18.10.1973) נפל בקרבות הצליחה אל מעבר לתעלת סואץ. הטנק שפקד עליו נפגע פגיעה ישירה והמשיך לנוע אחוז להבות עד שהתפוצץ. משה הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בגבעת-ברנר. השאיר אחריו אב, אם שלושה אחים ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון. מפקדו העיד עליו, שהיה "חייל מסור וממושמע; התנהגותו התנהגות למופת, ואת המשימות שהוטלו עליו ביצע בדרך הטובה ביותר, במסירות ובאומץ לב. הוא היה מפקד טנק מצטיין ובעל ידע מקצועי רב". קיבוצו הוציא לאור חוברת לזכרו ובה דברים וקטעי שירה על דמותו, קטעים ממכתביו ותצלומים שונים. כתבה עליו אחותו בשיר לבתה: היה לך דוד, ילדה,/ דוד של ממש / עכשיו הוא סיפור, אגדה / זיכרון שלא מש".