אהרן, יפת
בן יחיא ומרים. נולד במרחשון תש"ח (נובמבר 1948) בעויד אשר בתימן. בשנת 1950 עלתה המשפחה לארץ. בהגיע יפת לגיל הלימודים התחיל את לימודיו בבית הספר היסודי בתל מונד. לאחר מכן המשיך ללמוד בבית ספר תיכון בעמק חפר ובקבלו את תעודת הבגרות נתקבל לאוניברסיטה העברית בירושלים לפקולטה לרפואה, היות והיתה לו נטייה לביולוגיה ולפסיכולוגיה. מבט עיניו שפע טוב לב וחום, פשטות וכנות. באוגוסט 1967 גויס לצה"ל והוצב לחיל השריון. לא פעם רצו לשחרר אותו מן הצבא בגלל המצב בבית אך הוא לא הסכים לכך והמשיך כאיש סיירת השריון. היה אהוב על חבריו בפלוגת הסיור. נכונותו לעזור לחברים היתה יוצאת מן הכלל וכוח רצונו העז ללחום ולסייע למאמץ המלחמתי לא ישוער. כאשר היה יוצא לחופשת השבת היה מבלה יותר זמן בביתו מחיילים אחרים, כי הרגיש חובה להיות עם אמו, להימצא לידה ולשמש לה מקור עידוד. הוא שאף שלאחר סיימו את השירות ימשיך בלימודיו – ופעם אמר לאמו: "פשוט, אני רוצה להיות מאושר. הייתי רוצה שיהיה לי בית חם ומשפחה נפלאה. מה צריך אדם יותר בעולמנו זה?" אבל בשירותו הצבאי יצא לסיור ביום י"א באייר תשכ"ח (9.5.1968) ובשעת מילוי תפקידו זה מצא את מותו בראס-סודר שבמרחב סיני. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות בתל מונד. מפקד היחידה כתב למשפחתו מכתב תנחומים בשם המפקדים וחבריו לשירות וציין את כושרו הגופני המצוין שהיה להם מקור גאווה ואת הישגיו המופלאים ששימשו לפלוגה כולה גורם מדרבן וממריץ. גם מזכיר ההתאגדות לתרבות גופנית "הפועל" – סניף תל-מונד, אשר אליה השתייך יפת, כתב ברוח זו והטעים את מסירותו והתנהגותו באגודה היתה מעל המשוער, "כחבר וכשחקן לדוגמא אשר תמיד ידע להושיט עזרה בשעת הצורך".
