אהרן, יחיא

בן ישעיהו ומרים. נולד בשנת תרצ"ז (1937) בואדי אל-מא שבתימן. בגיל עשר עזב את ביתו ועלה לארץ כדי לפגוש באחיו יפת, ששירת בחטיבת "יפתח" ונפל בקרב על כיבוש צפת במלחמת הקוממיות. יחיא הלך ברגל באין לו כסף ומזון והתאכסן בבית משפחה אחת ותמורת ההארחה עזר להם בשליחויות העירה – עד שנזדמנה לו שיירת עולים שעמה יצא את העיר תעז. אחרי טילטול רב ונדודים ממושכים נקלט על ידי "עליית הנוער" והגיע לארץ בשנת 1949. הוא הועבר לנתניה ומשם לכפר גנים. משם עבר לכפר ה"מכבי" ושם נשאר עד גיוסו לצה"ל. במאי 1955 גויס לצה"ל ושירת שירות סדיר שבו השתלם בקורס לחבלה. בחודשי השירות האחרונים השתלם בגננות ובשתלנות בקיבוץ עינת. חודש לאחר שחרורו מן הצבא התנדב למשטרת הגבול ושירת בה כתשעה חודשים. לאחר מכן למד את מלאכת הנגרות מטעם משרד העבודה בה עבד שלוש שנים. אחרי זה עבד במועצת קרית אונו עד שיצא למילואים ביוני 1967. אהב להקשיב לצלילי מוסיקה. מטבעו שתקן היה ומכונס בתוך עצמו, ביישן ומאופק, ועל שפתיו ריחף תמיד חיוך קל. אהב לשאת בעול ולחוש באחריות וכל משימה שהוטלה עליו בוצעה על ידיו ובדייקנות ובשקידה. חבריו אהבוהו כי ידיד נפש היה, אנושי בפשטותו וצנוע בהליכותיו. בערב יום הזכרון תשכ"ז, על קבר אחיו יפת, אמר בפני שני אחיו: "הנה מלחמה הולכת ומתקרבת. הדבר יכול לקרות לי, לך, וגם לך, אבל מוטב למות כחייל בקרב כש'העוזי' ביד מאשר ליפול כחסר מגן". ביום הראשון לקרבות של מלחמת ששת הימים, הוא כ"ו באייר תשכ"ז (5.6.1967), נפל יחיא בקרב שנערך בשיך עבדו עזיז ליד מבשרת ירושלים; הדבר היה בשעת הפגזה על שדה מוקשים מדרום למוצב. הניח אשה וילד. הובא לקבורה בבית הקברות הצבאי שעל הר הרצל בירושלים.