אהרונסון, ירחמיאל (אלישע)

בן ציפורה ודב. נולד בשנת 1918 בווארשה בירת פולין למשפחה אמידה ומשכילה. מאז ילדותו דבר בבית עברית ואחר כך למד וסיים לימודיו בגימנסיה היהודית "לאור". הוא ניצל את הזכות שהעניקו הבריטים לבוא ארצה לצורך לימודים מחוץ למסגרת הסרטיפיקטים, עלה ב-1939 והחל ללמוד בטכניון שבחיפה. עוד לפני עלייתו הצטרף לתא של אצ"ל בווארשה. "מילק", כפי שקראו לו חבריו ובני ביתו, היה בעל קומה ממוצעת, שיער שחור, עיניים יוקדות שחורות, צעיר עליז, שופע חדוות חיים מלא תקווה וביטחון. בצד כשרונות במדעים מדויקים, נמשך גם לדברי ספרות ואסתטיקה. לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה והפילוג שחל באצ"ל, הצטרף למחתרת לח"י וכונה בה "אלישע". כשברחו פעילי לח"י, יצחק שמיר ואליהו גלעדי, ממחנה המעצר במזרע (ספטמבר 1942) והגיעו לחיפה, מצא להם מקום לינה. כעבור זמן עבר מחיפה לתל-אביב והופקד על ארגון עורף אזרחי למחתרת. זו הייתה אמורה להיות חטיבה נפרדת, קונספיראטיבית אף היא, שתגיש עזרה למחתרת הלוחמת לפי צרכיה: שיכון, כספים, עזרה רפואית וכדומה. ביוזמה זו שיקע את המרץ והקסם האופייניים לו וכח שכנוע רב. הוא יזם והכין חומר לעלון פנימי בשם "שוחרי חרות ישראל", שגיליונו הראשון יצא בחודש שבט תש"ד וחולק בין האוהדים. בכ"ד באדר תש"ד (19.3.1944) פסע אלישע ברחוב מזא"ה בתל-אביב, ניידת משטרה עצרה לידו והוא נצטווה לעצור, אך הוא התעלם מן הדרישה וניסה להמלט לרחוב אחר. השוטרים החלו לרדוף אחריו והוא ירה עליהם וחמק לחדר המדרגות של בית מספר 33. הוא צלצל בדלתות אך לא היה מענה. כשהגיע לדלת הגג הנעולה, שוב ירה על השוטרים שרדפוהו, ואז נורה ונהרג על ידם באש תת-מקלעים. על גופתו נמצאה תעודת זהות מזויפת הנושאת את השם זלמן פורמן. הוא הובא לקבורה בנחלת יצחק מבלי שזוהה ונקבר בשם אברהם בן אברהם. בן 26 היה בנפלו. זכרו הונצח בספרים "חיילים אלמונים" מאת י. בנאי ו"בימים אדומים" זכרונותיו של מתי שמואלביץ.