אהרוני, יוסף

בן יוכבד ואליהו, נולד ביום ט"ו בכסלו תרפ"ג (5.12.1922) בעיר הראת שבאפגניסטן ועלה לארץ ב-1937. יוסף השתקע בירושלים וגר בה כל ימי חייו. הוא החל ללמוד בבית-הספר "בני ציון", אך מחוסר אמצעים להמשיך בלימודיו החל לעבוד במסגרות והוסיף לקנות דעת בבית-ספר-ערב של "הנוער-העובד". במשך שנתים למד גם קורס למסגרות בבית-הספר המקצועי "עמל". יוסף היה חבר פעיל בתנועת "הנוער העובד". על תקופה זו בחייו כותבים מוריו: "הוא העריך כראוי את הזמן, כאילו חי בהרגשה כי לא שנים רבות נותרו לו בחייו ועליו עוד להספיק הרבה". שתקן היה ומכונס בתוך עצמו, אך בשעת הצורך היה ראש המדברים בחברה. יחד עם הבגרות והרצינות ציינו אותו תכונת הנכונות וההקרבה העצמית. בשנת 1945 הצטרף לפלוגות החי"ש ועם פרוץ מלחמת-העצמאות היה בין המלווים הראשונים של השיירות לגוש עציון, נווה-יעקב ומקומות אחרים בסביבות ירושלים. יחד עם חבריו נשלח כתגבורת לעיר העתיקה. כעבור זמן הוצב בחוות-הלימוד שבאזור ארמון הנציב ומשם הועבר לנווה-יעקב ועטרות. באמצע חודש מאי, עם פינוי שני היישובים האלה, חזר לירושלים. ביום י"ט באייר תש"ח (28.5.1948), כאשר עמד על משמרתו במגרש הרוסים, התפוצץ בקרבתו פגז אויב. יוסף נפצע מרסיסי הפגז ומת מפצעיו. הוא נקבר בשייח'-באדר א'. ביום כ"ח באלול תש"י (10.9.1950) הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בהר- הרצל בירושלים.