אהרוני, איסי (יששכר)

בן שרה וחביב, נולד ביום כ"ב באלול תשי"א (23.9.1951) בתל- אביב. שנות ילדותו של יששכר עברו עליו במעברה, שלימים הוקמה בתחומה שכונת אבו-כביר, היושבת על כביש יפו-ירושלים. את לימודיו בבית-הספר היסודי השלים בבית-ספר "ברנר" שהיה במעברה. בתקופת לימודיו של איסי בבית-הספר היסודי עברה משפחתו לבית מרווח יותר בקריית שלום, הסמוכה למעברה. את לימודיו התיכוניים התחיל בבית-הספר התיכון המקצועי "אורט שפירא". באותה תקופה החל איסי, והוא כבן 12 שנים, להתאמן בהיאבקות במועדון "אור נוי", שהיה בשכונת מגוריו. חלפו תשע שנים מרגע שעלה בפעם הראשונה על המזרן עד שירד ממנו, והוא בשיא כושרו. הוא צבר הישגים ותארים רבים, ובהם זכה פעמים אחדות באליפות ישראל בסגנונות שונים, מקום ראשון במכבייה ה- 8, מקום שני במכבייה ה- 9, מקום ראשון בכינוס הפועל ה- 9 וייצוג בשתי אליפויות עולם: באיסטנבול שבתורכיה ב- 1974 ובמינסק שברוסיה ב- 1975. ביום 3.2.1970 גויס איסי לצה"ל ושירת כנהג משאית. הוא היה מוכר כמי שמוכן תמיד לעזור לחברים ולהחליף אותם במשמרתם. אהרוני, כפי שנקרא בפי חבריו החיילים, היה ידוע כנהג המשאית הטוב ביותר. גם כשנהג על זחל"ם ידעו כולם שיגיע במהירות למקום ולכיוון הנכון. וכך כתב עליו חברו לנשק: "כששירתנו בשנה האחרונה באזור שארם א- שייח, היה אהרוני נהג משאית המים. הוא הגיע בזמן לכל המקומות הנידחים ביותר. היה לו כושר התמצאות בלתי רגיל בשטח. גם אם קיבל לידיו משאית "מרופטת" הוא הצליח לתפעל אותה ביעילות. מלווים שיצאו איתו למסלול חלוקת המים ידעו שאם יהיה צורך, יעשה אהרוני "אוברול" באמצע המדבר ולא ישאר בשטח". לאחר השחרור עבד איסי בשיפוץ דירות, אולם לא זנח את ספורט ההיאבקות. בשובו מרוסיה הכיר את אסתר, שהייתה לאחר כשנתיים לאשתו. בחורף 1978 נולד להם בנם הבכור – משה, ולאחר כשלוש שנים נולדה הבת – הגר. על אף התדמית הנוקשה שהייתה לו כמתאבק היה איסי אדם רגיש ואבא חם לילדיו. הוא היה מוכן לבלות עם ילדיו כל רגע פנוי שהיה לו. בחודש אוקטובר 1982 נקרא איסי לשירות מילואים בלבנון והוצב כמלווה של אנשי השב"כ. ביום כ"ה בחשוון תשמ"ג (11.11.1982) באסון שאירע בבניין המושל הצבאי בעיר צור, נקבר גם איסי מתחת להריסות הבית יחד עם חיילים אחרים. איסי נפל בעת מילוי תפקידו והובא למנוחת עולמים בבית-הקברות הצבאי בקריית שאול. הוא השאיר אחריו אשה, בן ובת, הורים אחיות ואח. משפחתו וחבריו הוציאו לאור חוברת לזכרו, ובה ביטאו את אהבתם והערצתם אליו. וכך כותב עליו בן דודו מוטי: "הייתה לנו דמות שתמיד הערצנו וממנה התפעלנו, שהייתה לנו לסמל בכל אשר פעלנו – דמותו של איסי בן דודנו. כשרצינו לומר במשפחה: "תהיה ישר!" תמיד הוספנו "כמו איסי", כשרצינו עצה ועזרה, תמיד פנינו אל איסי, כשהתגאינו בדוד גיבור תמיד אמרנו: "איסי!" כשרצינו להדר את שם המשפחה, תמיד דיברנו על איסי, וכשדיברנו על כוח רצון, אמרנו: "תראה את איסי!" עכשיו נשארנו ללא הדמות רק עם הזיכרונות"