אהרון, יצחק

בן משה וצילה זיכרונם לברכה. נולד ביום י"ג באדר תש"י (2.3.1950) בראשון-לציון, כבן-בכור למשפחה מיוצאי רומניה. ילדותו עברה עליו בשכונת 'המזרח' שבראשון-לציון. לאחר זמן עברה המשפחה לגור במרכז העיר, אבל קשריו של יצחק עם החברים מהשכונה נמשכו עד ליום מותו. יצחק למד בבית-הספר 'רמז' שבראשון-לציון. יותר מאשר בלימודים העיוניים התבלט בכושרו-הגופני והיה פעיל מאוד בתחום הספורט. לפני שסיים את בית-הספר היסודי הצטרף להסתדרות הצופים במקום, אשר עוררה בו את יצר ההתנדבות לטובת הכלל. יצחק נכנס לבית-הספר המקצועי 'עמל' שברחובות והתמחה במקצוע החרטות. בשנתו האחרונה בבית-הספר זה סייע בפרנסת המשפחה, כששעות-היום מוקדשות לעבודה ושעות-הערב ללימודים. בפרק-זמן זה נמנה עם מתנדבי 'מכבי-אש' בראשון-לציון, ופעולותיו זכו להערכה רבה. כן התנדב ל'מגן- דוד אדום', שבמסגרת פעילותו בו עבר קורסים ונזדמן לו לשמש כמיילד של שתי נשים בתוך מכונית-האמבולנס. תחומי-התעניינותו של יצחק היו רבים ומגוונים. הוא השתתף בחוגים שונים, כגון: ענפי- ספורט שונים, ריקודי-עם, טיולים וכד'. הנער, בעל הבלורית הגדולה והעיניים החומות, הסגור כלשהו והצנוע, התחבב על חברים רבים, שידעו להוקיר את טוב-לבו ואת האינטליגנציה הטבעית שחונן בה. בחייו של יצחק חלה תפנית, כאשר החליט, יחד עם שני חברים, לצאת לקיבוץ הגושרים שבצפון ולהתערות בו. שם אומץ בידי אחת המשפחות שקשר עמה קשרים הדוקים. קליטתו בקיבוץ, הן מבחינה מקצועית והן מבחינה חברתית, עלתה יפה. אבל כבר בגיל 17 וחצי, בראשית נובמבר 1967, התגייס לצבא והתנדב לשורות הצנחנים. לאחר הטירונות עבר קורס-מ"כים, וכן עוטר בכנפי הצנחן. מחלת-ילדים, שנתנה אותותיה בגיל מבוגר, עיכבה את מסלולו הצבאי, שהגיע בו משך הזמן עד לדרגת סמל. קורס מדריכי-הצניחה, שביקש להשתתף בו, התחיל בלעדיו, ויצחק החליט לעבור לקורס-נהיגה. המקרה הפגישו עם אחד המג"דים בצנחנים, והלה אימצו אליו. מעתה עברו על יצחק חוויות רבות, נעימות וגם מסוכנות. באותו זמן הצטלבה דרך-חייו בדרכה של יהודית, נערה שעתיד היה לשאת לאישה – מיד עם השתחררותו מצה"ל. על-אף תשוקתו להמשיך את לימודיו החליט יצחק, שתמיד שאף לחיות חיים עצמאיים, להקים לו משק חקלאי בכפר-שמואל שבאזור איילון. כך הפך לחבר-מושב חרוץ ופעלתן, שהשקיע מרץ ואהבה רבה בגידולים החקלאיים. חבריו למושב הכירו בסגולותיו ומשכו אותו לעבודה ציבורית. נולדו לו שתי בנות – יפה ואילנית – ויצחק חי חיים מאושרים ומלאי- סיפוק. מלחמת יום-הכיפורים קטעה לחודשים-מספר את דרכו השלווה של יצחק. הוא עבר עם החטיבה שלו לגדה המערבית של התעלה, לאזור איסמעיליה והשתתף בקרב על סרפאום. במקום זה התחפר עם חבריו עד לנסיגה בפברואר 1978, שהביאה להשתחררותו מן הצבא. המלחמה, שרבים מחבריו הקרובים נפלו בה, השאירה צלקת עמוקה בנפשו, אשר הגלידה במשך הזמן, בהשתקעו בעבודתו ובטיפולו המסור בביתו ובמשפחתו. יצחק עצמו יצא מן המלחמה בלא פגע, אך גורלו השיגו, כאשר זומן במחצית נובמבר 1975 לשירות-מילואים פעיל. תאונת-מטוס קיפדה את חייו בעת מילוי תפקידו – ביום כ"ב בכסלו תשל"ו (25.11.1975). הובא למנוחת-עולמים בחלקה הצבאית שבבית-העלמין בראשון- לציון. השאיר אחריו אישה, שתי בנות ואח. בכפר-שמואל הוקמה אנדרטה לזכרו.