אהרון, יהודה (דודו)
יהודה (דודו), בן לוטה ואברהם (אלפרד, גנדי), נולד ביום י"ח בשבט תש"ח (29.1.1948) בכפר סולד. הוא למד בבית-הספר היסודי ובבית-הספר התיכון בגבעת-חיים איחוד. יהודה היה תלמיד חרוץ ושקדן, סקרן וביקורתי ומורד במוסכמות. הוא אהב להתווכח על כל נושא, ויכוח לשם ויכוח. במשק היה מרכז חברת הילדים והתבלט בכל תחומי הפעילות של חוג הנוער בקיבוץ. הוא היה שאפתן, פעלתני, עירני, חרוץ ואחראי; ידע לעשות מלאכתו באמונה ובמסירות רבה ושאף להצליח בכל תחום שעסק בו, ובעיקר בתחום הטכני, שכן מגבלות גופניות (הוא נפצע בידו) מנעו בעדו מהצליח בתחום זה. יהודה היה רגיש מאוד, אך גם ידע להחליט בהיגיון בענייני הרגש. הוא היה חברותי ולחיי החברה במשק הקדיש מחשבה רבה. הוא אהב לעזור לזולת, ועודד את ידידיו בשעת צרתם. הגון היה, כן וגלוי-לב; מעולם לא היסס לומר את שבלבו, אפילו היו הדברים קשים ומעיקים אך תמיד ידע לומר דבריו ברוח טובה ובחיוך על שפתיו. יהודה גויס לצה"ל בתחילת נובמבר 1966 והתנדב לשרת בחיל הצנחנים. לאחר הטירונות השתלם בקורס פקחי אוויר, בקורס מ"כים, בקורס צניחה, בקורס קציני תול"ר ובקורס קציני חי"ר. בקורס לקציני חי"ר היה חניך מצטיין. הוא היה קצין טוב ויעיל, אחראי ומסור לתפקידו; בעל יזמה היה ושימש דוגמה לחבריו במזגו הטוב ובסבילותו. מפקדו בחיל הצנחנים העיד עליו: "דודו לא התברך בחוסן גופני מיוחד, אך התברך בחוסן אחר, גדול בהרבה – בחוסן רוחני. מעולם לא איבד את צלם האדם שבו. מעולם לא היה מוכן להקל מעל עצמו על חשבון חברו. תמיד היה בין המושיטים יד ועזרה לזולת. תמיד היה מעודד ורוחו תמיד טובה. מעולם לא ראיתיו שהוא גוער בחבר או צועק". על השתתפותו במלחמה בשנת 1967 הוענק לו "אות מלחמת ששת-הימים". יהודה היה ישר-דרך, איש-אמת ובעל מצפון. כשעשה באמריקה והחליט לחדול מהיות חבר בקיבוץ, החזיר את דמי כרטיס הנסיעה שהוענקו לו. הוא היה בן מסור להוריו ורחש להם כבוד רב. גם אח נאמן היה ובתקופת שהותו באמריקה, עמקה מאוד האחווה בינו לבין אחיו. במלחמת יום-הכיפורים נשלח לחזית בסיני. ביום כ' בתשרי תשל"ד (16.10.1973), בצומת "טרטור-לכסיקון" ליד "החווה הסינית" נהרג יהודה – שלוש שעות לאחר שנהרג אחיו, חנוך. על עוז רוחו בקרב הוענק לו "עיטור העוז". וזה תיאור המעשה: "ביום 16.10.1973 הסתער כוח חי"ר, שסגן יהודה אהרון ז"ל נמנה עמו, על צומת 'טרטור-לכסיקון'. הכוח נתקל במתחם מצרי מבוצר היטב ומספר הנפגעים בו גדל והלך. ניתנה הוראה לצאת לדרך. אז התארגנה קבוצה, שתפקידה היה ליצור חיפוי-אש. בקבוצה זו היה גם סגן יהודה ז"ל. אחד הסמלים נפצע ברגלו. למרות שלא היו כל מחסות ועל אף שאש המצרים הייתה כבדה, יצא סגן יהודה ז"ל לחלצו. הוא ניסה להרימו על גבו ולפנותו בדרך זו. בשל משקלו הכבד של הסמל, לא הצליח סגן יהודה ז"ל במשימתו. הוא המשיך להילחם בחירוף נפש, עד שנפגע מפצצת מרגמה ונהרג. בלחימתו ובמעשיו נתגלו אומץ לבו הרב, קור רוחו, תושייתו ואחוות הלוחמים שלו". הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בגבעת-חיים איחוד ונקבר ליד אחיו. השאיר אחריו אם ושתי אחיות. בערב יום-הכיפורים שלח מכתב למשפחתו, וכך כתב בו: "אם תשימו לב לתאריך, תבינו בוודאי, שלמעשה נועד המכתב של היום לבקש סליחה. סליחה מכל אלה שהרגזתי אותם ואלה שאני עומד להרגיז בשנה הקרובה. ואם תפגשו מישהו על המדרכה, בדרך לחדר-האוכל, לתחרות כדורגל או לברכה והוא ישאל לשלומי – אז גם לו תגידו שאני מבקש סליחה…" קיבוץ גבעת-חיים איחוד הוציא לאור חוברת ובה דברים לזכרם של דודו וחנוך אחיו.
