אהלי, עודד

עודד, בן דבורה ויצחק, נולד ביום ד' באב תשי"ד (3.8.1954) בקיבוץ בית-קשת. הוא למד בבית-הספר היסודי "בית יחזקאל" באשקלון, ואחרי-כן סיים את לימודיו בבית-הספר התיכון על-שם תגר באשקלון במגמה ההומנית. עודד (כונה בפי בני משפחתו עודי), היה ילד יפה תואר וזוג עיניו הכחולות שקפו פקחות וסקרנות. לדברי מורתו, היה בעל משמעת עצמית ועומד על דעתו. כבר בבית-הספר היסודי הצטיין בכוח-רצון עז, בדבקות במטרות שהציב לעצמו, ובמחשבה מקורית ומעולם לא אהב ללכת בתלם. מטבעו היה חרוץ ודייקן וביקש תמיד לדעת ולהבין דברים לאשורם. הוא היה מרבה להתבונן ומקשה קושיות על עולם ומלואו. מורתו בבית-הספר היסודי ספרה, כי היה רץ אחריה ומוסיף לשאול שאלות בהפסקה, אחרי שהסתיים השיעור, אם תשובתה בכיתה לא סיפקה אותו. כזה היה אף בבית-הספר התיכון. הוא אהב מאוד ספרות והיסטוריה ובשיעורים אלה היה הרוח החיה בכיתה, ונהג להמשיך גם בהפסקה ויכוחים שהחלו בשיעור. בעודו ילד ידע לזהות ציפורים למיניהן והתלהב מאוד ממטוסים ומספינות חלל. בהיותו בן שלוש עקרה משפחתו מהקיבוץ לאשקלון, ובהיותו בן שש נסע עם משפחתו לבורמה למשך שנה. העולם החדש והקסום שמצא שם הרשימו והלהיבו גם שנים אחרי-כן. בילדותו היה עודד חבר בתנועת "הצופים". כשלמד בבית-הספר התיכון, יצא במסגרת הגדנ"ע לקורס מ"כים ואחרי-כן מילא תפקיד של מפקד כיתה בגדנ"ע. הוא עסק בג'ודו והגיע בו להישגים טובים. כן אהב מאוד את הים והיה שוחה למרחקים. אהבה מיוחדת רחש לבעלי-חיים וכל חייו היה לו כלב. בכל שעה של פנאי היה יורד לחוף הים בלוית כלבו. עודד היה אינדיבידואליסט באופיו ופעל תמיד על-פי העקרונות שקבע לעצמו. הוא הצטיין בחוש צדק, ללא פשרות וללא משוא פנים, ולא התעלם מעוול שנגרם למישהו, גם אם הגיע לידי מאבק בשל כך. הוא שנא העמדת פנים, תמיד אמר את אשר בלבו ועשה דברים באורח גלוי וישיר. הוא היה שתקן ומסוגר, אך בעל ראייה חדה ומעמיקה. כלפי חוץ נראה אדיש וקשוח, אך בפנימיותו היה רגיש לכל הנעשה סביבו והדברים נגעו ללבו מאוד. היה לו כוח פיסי רב והוא ידע להתגבר על כאבים. עודד היה מוכן תמיד לעזור ולהתנדב למשימות שאינן קלות ואינן נעימות. היה לו קשר עמוק לעברו של העם בארץ וקשר זה עיצב את השקפת עולמו. הוא הצטיין בסקרנות רבה ובבקיאות עמוקה בנושאים ארכיאולוגיים והיסטוריים. תקופה מסוימת עבד בחפירות ליד הכותל המערבי במסגרת "השירות הלאומי" וקיבל תעודת הערכה מפרופ' מזר על עבודתו המסורה. בחופשת הקיץ שבסוף הלימודים בכיתה השביעית נסע לטיול באירופה, במסגרת משלחת נוער, וחזר מלא רשמים וחוויות. עודד גויס לצה"ל בסוף אוקטובר 1972 והתנדב לחיל הים, ליחידת הקומנדו הימי. לאחר הטירונות וה"גיבוש" ולאחר שהשתלם בקורס צניחה ובקורס מ"כים, השתתף בקורס מכין לצוללים. אולם בשל פגם בריאותי שנתגלה, הועבר לחיל הרגלים, לחטיבת "גולני". פגם זה הקשה עליו מאוד את ההליכה למרחקים גדולים וטעון היה ניתוח הכרוך בהורדת הפרופיל הרפואי ופסילה לשירות קרבי. עודד רצה להימנע מתוצאותיו של הניתוח וביקש לעבור ליחידה אחרת בחיל הים, שהשירות בה אינו כרוך במאמץ-הליכה גדול. למורת רוחו, ועל אף בקשותיו החוזרות ונשנות, הועבר לחיל הרגלים. כמ"כ נשלח לתעסוקה מבצעית בעזה ומשם נשלח לקורס מש"קי חבלה. לדברי חברו בצבא נהג לעשות כל מה שנדרש בדיוק נמרץ, לפי ההוראות, והיה מתנדב לכל פעולה קשה. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים עשה עודד בקורס מש"קי חבלה. משלא נענתה בקשת החניכים לחזור ליחידות האם שלהם, היה עודד הראשון שהפציר בחבריו לברוח מהקורס ולהצטרף איש-איש ליחידתו. ואכן, במאמצים רבים הצליח להגיע לגדודו ("גדוד הבוקעים הראשון") ברמת-הגולן. ביום כ"ו בתשרי תשל"ד (22.10.1973), בקרב לכיבוש החרמון, נלחם עודד באומץ לב ובהקרבה, ודייק בצליפה תוך חיסכון מרבי בתחמושת. הקשר ששכב משמאלו החל לרוץ, נפגע ושכב על קו הרכס – מטרה מצוינת לסורים. לא הייתה דרך להגיע אליו בלי להיפגע והחובש אמר שאי-אפשר להצילו. אף-על-פי-כן, החליט עודד לצאת ולגרור את הפצוע לאחור. הוא זחל והתקרב אל הפצוע וכשניסה לחלצו, נפגע מכדור צלף בראשו ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין באשקלון. השאיר אחריו הורים, אח ואחות, לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל. בחוברת "לא המלים מדברות על המוות", שהוציא לאור "גדוד הבוקעים הראשון" בחטיבת "גולני", פורסמו רשימות על דמותו, מתוך שיח חברים שנערך לזכרו.