אדר, דב (“דובי”)

בן יהודה כץ ז"ל וחנה. נולד ביום ז' בתמוז תש"י (22.6.1950) בתל- אביב. אביו היה נכד לאחד ממיסדי ראש-פינה, ואמו – בתו של ארתור הרצוג, מראשי יהדות צ'כיה. בקיץ 1953 מצא אביו את מותו בעת שירותו. לימים נישאה אמו לחיים אדר, חברו הקרוב של אביו. דובי הסתגל לחיים ברצון, וחיים התמסר לילד בכל חום ליבו, שימש לו כאב ואימץ אותו לבן. כשהיה דובי ילד, נמשך לחיי כפר ולבעלי חיים ואהב לשהות בבית דודתו במושב ולעזור בעבודה, בלול וברפת, הוא למד בבית-הספר על שם א"ד גורדון בתל-אביב ובבית ה.ריו חונך על ההכרה בחובות ובזכויות של הפרט וספג ערכים לאומיים ואנושיים-כלליים. בהשפעת מורו, נתן, השתנה יחסו של דובי לבית-הספר וללימודים. חיי הבית, סיפורי ידידים ומבקרים על חייו של יהודה כץ, הביקורים השנתיים ביום הזיכרון לחללי חיל-האויר, טיולים בארץ עם מסדר ז'בוטינסקי – כל אלה העמיקו את אהבת הארץ בלב דובי. הוא החל להתעניין בשאלות מדיניות והעמיק לחשוב בהן. אף על פי כן לא נגרע מאהבתו לחקלאות, ודובי החל את לימודיו התיכוניים בבית-הספר החקלאי בפרדס-חנה. שם נתגבש אופיו, נתעצבו תכונותיו ונתעמקו אהבתו ויחסו לבעלי-חיים. תוך כדי לימוד בתחום החי והצומח, הרחיב בעצמו את השכלתו בתחום תולדות מלחמת היהודים לעצמאותם. הוא קרא הרבה על המחתרות ועל מלחמת-השחרור, ונוסף לכושר המנהיגות, התגבשה בו בשנים אלה גם השאיפה להיאבק כדי להשיג דברים שנראו לו נכונים וצודקים. לפני שסיים את לימודיו בפרדס-חנה החל מטפח חלום, להקים חוות-בקר ליד ראש פינה, מקום שם הייתה למשפחה אחוזת-קרקע. ליום סיום הלימודים בבית-הספר החקלאי הגה דובי רעיון אופייני לו – לממן את מסיבת הסיום. הוא וחבריו ביקשו שתועמד לרשותם חלקת אדמה; הם עיבדוה במשך העונה ובפדיון תנובתה ערכו את המסיבה. לאחר מסיבת הסיום, לפנות בוקר, הלך דובי לחלוב בפעם האחרונה את הפרה שבה טיפל. דובי גויס לצה"ל באוגוסט 1968. תחילה אמר להתגייס למשמר הגבול, "שבו אוכל, פשוטו כמשמעו, להגשים את רעיון שמירת גבולות המולדת", אולם אחרי כן החליט להצטרף לסיירת, כי האמין שימצא בה הגשמה ועשייה. הוא ביקש מהוריו אישור להחלטה זו והם לא יכלו לסרב לו. ביחידה נפתח לפניו עולם של פעילות כלבבו – שדה, מסעות, חברים חדשים, וידידות שנתהדקה עד כדי אחוה. הוא שקע בלימוד הלכות-לחימה, סיים קורס אחר קורס, עד שהגיע לקורס קצינים. ולבסוף חזר ליחידתו כקצין צעיר. המציאות החדשה, שנוצרה אחרי מלחמת ששת הימים, שינתה את אופי פעולות היחידה והיא עסקה בעיקר במארבים באזורי-הספר בעמק בית-שאן ובצפון כנגד מחבלים שניסו לחדור לארץ. עם כל מסירותו לתפקידיו ביחידה, לחייליו ולבעיותיהם, הירהר בעתידו והתחיל בהכנות להתקבל לפקולטה לחקלאות ברחובות. כשהיה בתל-אביב לצורך גיוס חיילים חדשים ליחידתו, נקרא טלפונית לחזור אליה. לאמו אמר בצאתו: "אל תדאגו, אחזור בעוד יומיים. להתראות!". ביום ו' בשבט תשל"א (31.1.1971), בעיצומו של קרב לחיסול בסיס מחבלים בכפר אל-חייאם, מעבר לגבול הלבנוני, נפצע סגן דובי פצעי מוות בצרור שנורה מתוך בית, שהוא וחייליו הסתערו עליו. הובא למנוחת עולמים בבית-הקברות הצבאי בקרית-שאול. במכתב שנשלח להוריו כתב שר הביטחון את הדברים האלה: "הוא היה חייל מצוין, קצין מעולה וחבר למופת. דב היה אהוב על מפקדיו ועל פקודיו".