בנם של אורלי ואלברט. נולד ביום כ"א באלול תשנ"ב (19.9.1992) באור עקיבא. אח לאיב (איבט), אחותו הבכורה. אלי נולד בבית החולים "הלל יפה" בחדרה, ונקרא על שם סבו, כמו נכדים נוספים במשפחה. אחותו ואחר כך אלי נולדו להוריהם לאחר שתים-עשרה שנים ארוכות של טיפולי הפריה. בואו לעולם האיר את הבית וצמיחתו הסבה גאווה ואושר רב להוריו. אלי אהב מאוד את משפחתו ודאג להוריו, והם מצידם פינקו אותו ולא החסירו ממנו דבר. כל שחפץ בו – קיבל. אימו שמרה עליו מכל משמר. איב ואלי היו אחים קרובים מאוד. כשהיה פעוט היא שמרה עליו ודאגה לו מפני שהיה שובב, ובגיל הנעורים היה זה הוא ששמר עליה. לקראת גיוסו לצה"ל התייעץ עימה רבות. בבית חונך אלי לערכים, ליושר, למשפחתיות. הוא היה קרוב מאוד לבני הדודים – קבוצת צעירים מגובשת ומלוכדת. אלי אהב לבלות בחיק משפחת אדרי, בחגיגות המשפחתיות שהיו מלאות שירה, ריקודים, צחוק וחיבוקים. בשנותיו הראשונות הוא גדל בעיר חדרה, והיה תינוק שובב ושמנמן, שחיוך של שמחה מעטר תדיר את פניו. הוא אהב להתחפש בשלל תחפושות בפורים. לקראת עלייתו לכיתה א' עברה המשפחה לנתניה. אלי למד בבית הספר היסודי "רזיאל" בגבעת האירוסים, שם גילה את אהבתו הגדולה לספורט על ענפיו השונים – כדורגל, כדורסל ועוד. אלי היה ילד מתוק וביישן, נחבא אל הכלים, בעל נפש רגישה, לב רחב, שניצל כל רגע מחייו והפך אותו לרגע של אושר. הוא כיבד כל אדם באשר הוא ותמיד היה מוקף בחברים אוהבים ותומכים. אלי זכה לשלל כינויים, בין היתר קראו לו חבריו בחיבה "גושי", "שבוב" ו"בִּברון". הוא היה אהוב במיוחד על הבנות, אופיו ויופיו כבשו לבבות. אומץ, צניעות, נדיבות, עזרה וכבוד לזולת היו ממעלותיו. בחטיבת הביניים ובתיכון ב"אורט גוטמן" פיתח את אהבתו למחשב, שתפס מקום חשוב בחייו. אלי ניחן בזיכרון מעולה, בסקרנות ללא גבולות וביכולת חשיבה יוצאת דופן. אגב עיסוקו האינטנסיבי במחשב למד אנגלית באופן עצמאי והגיע לשליטה גבוהה בשפה. אחד מהתחביבים הנוספים שפיתח היה אהבתו למשחק הכדורסל. "אין אחד שלא טעם מנחת זרועו כשהיה ממטיר שלשות," סיפרו חבריו. הוא אהד את קבוצת הכדורסל של דנבר ארצות הברית והיה מתעורר בלילות כדי לצפות במשחקי הקבוצה בטלוויזיה. בכדורגל היה אוהד מושבע של "מכבי חיפה". בנעוריו התגרשו ההורים, ועברו לגור בשני בתים נפרדים. ב-13 במרס 2011 הוא התגייס לצה"ל ושובץ בחיל האוויר. לפני גיוסו שאף לשרת ביחידה קרבית בחטיבת "גולני", ואף פנה בבקשת עזרה בנושא לדודו, חבר הכנסת יעקב אדרי. אבל אלי סבל מאסטמה, לכן לא הצליח להגשים את חלומו ולא הגיע ל"גולני". לאחר הטירונות שובץ בתפקיד נהג סיור בגף הגנה קרקעית בבסיס חצור. הוא היה חייל מצטיין, בעל מוטיבציה גבוהה לשירות, מנומס וחברותי מאוד, שנון ובעל חוש הומור ששבה את לב חבריו. בחופשות נהנה לפגוש את חבריו הוותיקים ולבלות עימם. כעבור ארבעה חודשי שירות, ביקש לעבור לבסיס הקריה כדי להיות קרוב לבית ולחברים. יום לפני התאונה הוא קיבל את הבשורה המשמחת שבקשתו אושרה, אך לא הספיק לספר למשפחתו את אשר בליבו. העתיד שהיה פתוח בפניו נקטע באחת, בשבריר של שנייה הכול נעלם. אלי נפגע בתאונת דרכים טרגית שאירעה בצומת בנימינה בשעה 7:00 בבוקר, כשחזר מחדרה. טנדר פגע במכונית הפרטית בעוצמה. אלי נפצע באורח אנוש, נלחם על חייו במשך שעות ספורות בבית החולים "הלל יפה", ומת מפצעיו. גם חברו, שהצטרף למכונית כטרמפיסט זמן קצר לפני שהתאונה התרחשה, נהרג. הנהג, בן דודו וחברו של אלי, נפצע. האסון פקד את המשפחה עשרים וארבע שנים לאחר שבן הדוד אלירן נהרג בתאונת דרכים קשה. טוראי אליהו אדרי נפל בעת שירותו ביום ו' בתמוז תשע"א (8.7.2011), בן תשע-עשרה היה בנפלו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין באור עקיבא. הותיר אחריו הורים ואחות. על מצבתו של אלי חרטו בני המשפחה: "טוהר אהבתך וצניעותך יאירו את דרכינו לעד. זכרך גדול וחזק יהיה לעולמים". "אלי ילדי היקר לי מכול," ספדה לו אימו, "אתה בליבי, אתה הילד שילדתי באהבה, חלמתי לגדל אותך בעולם של שלווה, קיוויתי שתמיד אחסוך ממך דמעה. ואז אירע הנורא מכול… והעולם הזה נחרב, אין בשבילי יותר שלווה והדמעות זולגות מעצמן ללא הפסקה. חסר לי כל כך החיוך המקסים שלך כאור, המבט בעיניך היפות שהיה שובה את הלב. והשאלה הכל כך יומיומית: 'אימא, מה יש לאכול?', 'אני רעב', 'אני רוצה חיבוק ונשיקה' … אמרת על אבא שהוא מגשים החלומות שלך. תמיד טפחת לו על השכם, ולאבא היו עוד הרבה חלומות להגשים לך. אבא ממשיך לקרוא לך, אלי, והעיניים שלו כבויות, הוא עצוב, שבור ומתגעגע כל כך. לפעמים התווכחתם והיו ביניכם חילוקי דעות, ולעתים הייתה הסכמה. ועכשיו הלילות שקטים, ריקים ועצובים. כשהגעת מהבסיס הבית היה מלא בחברים, קולות של המולה וצחוק, ועכשיו דממה והרבה דממה. הטלפון כבר לא מצלצל ואיני שומעת יותר את צעדיך ואת קולך קורא 'אימא'. זה כאב שמפלח את נשמתי. בחגים תמיד נסעת לאבא לשהות במחיצת המשפחה, כי שם הייתה אווירה של חג. אהבת את החמימות ואת הביחד עם אבא ומשפחתו, להיות סביב השולחן עם הדודים והדודות. היית ילד של בית ומשפחה. כל הזמן עולים המראות והזיכרונות שטמונים בתוכנו: המילים הראשונות – 'אימא', 'אבא', הצעדים הראשונים והחיבוק הענק כשבאתי לקחת אותך מהגן, הפרח שקטפת לי בגינה ואמרת: 'אימא, אל תהיי עצובה אף פעם'. שום דבר כבר לא יחזור להיות כמו שהיה, האור כבה. אלוהים החליט לקטוף אותך מאיתנו בגיל תשע-עשרה שנים, קרוב לבית של אבא כשאתה בשיא האושר, כשטוב לך, כשאתה צעיר כל כך. הסקרנות הייתה טבועה בך, תמיד שאלת שאלות, רצית לדעת, אהבת את החיים. בגדול אמרת שהחיים קצרים וצריך ליהנות וכל כך צדקת. לא ידענו שהחיים יהיו כל כך קצרים עבורך. אתה חיית אותם במלוא עוצמתם ולא הספקת להגשים את שאיפותיך …". איב אחותו כתבה לו: "אלי, אחי היקר, אהבת חיי. אין לתאר את אהבתי וגעגועיי אליך. אני לא יכולה לדבר עליך בלשון עבר. מבחינתי אתה פה איתי, קרוב אליי, מגן ושומר עליי. … ילד מדהים, אהוב על כולם, נדיב, רחב לב, חייכן, אני בחיים לא אשכח את החיוך והצחוק המתגלגל הזה שנחרט בזיכרוני. … כמה היית מתייעץ איתי על הצבא, כמה היינו צוחקים ומסתלבטים ביחד, כמה היינו רבים ומתווכחים אחד עם השני, איפה הימים האלה? איפה ימי שישי שהיית עושה לנו קידוש כל שבת, הגבר של הבית?! … כמו כל משפחה, רבנו, צחקנו ובעיקר אהבנו אחד את השני. היית לי אח, חבר, ידיד ורע. התייעצתי איתך בכול, היית עמוד התווך של המשפחה … אחרי ייסורים וטיפולים רבים הגענו שנינו לעולם… הבאנו אור להורינו… אך אף אחד לא שיער שזה יהיה כל כך קצר, כל כך לא מספיק. היו לך כל כך הרבה חלומות ומה כבר הספקת לעשות, עלם חמודות שלנו? … הייתי רוצה עכשיו לשבת איתך, להתווכח ולהסכים… אתה יודע אלי, יש עוד הרבה שיחות שלא הספקנו לעשות: על השחרור שלי מהצבא, על התפקיד החדש שקיבלת וכה רצית בצבא. על חברות וחברים. עלינו, על העתיד… אח אחד היה לי, בן יחיד להוריי, שהגיח לעולם באושר ובשמחה ונלקח … ה' נתן וה' לקח… ואנו מודים לו על הזכות שהייתה לנו להיות במחיצתך במשך שמונה-עשרה וחצי שנים". מפקדו בבסיס חצור, רועי קמחי, סיפר: "אלי היה מסוג החיילים שכל מפקד היה רוצה תחת פיקודו. קשה לחשוב שהוא נהרג בתאונת דרכים, זו תחושת פספוס רצינית". בן דודו אלי אדרי (הבן של רפי) כתב לזכרו בדף שהוקדש לאלי, באתר האינטרנט לזכר נופלי בית הספר "אורט גוטמן": "אתה מלאך מיוחד במינו, אני אוהב אותך בכל ליבי… גדלנו ביחד, היית לי כאח ואני אחיה בשביל שנינו, אני מבטיח. תמיד אמרת שאתה רוצה להיות כמוני. היום אני מסיר את הכובע ומצדיע לך ומהיום אני אחיה כמוך. אני כל כך אוהב אותך, יהיה זכרך ברוך. אתה הדוד היקר לי מכול…" בת הדוד ספיר דהן כתבה: "בברון חיים שלי, אין לי מילים לתאר כמה שאני אוהבת אותך. אני לא מעכלת שיותר לא תהיה, בן דוד יקר שלי, כל כך רציתי להיות איתך בצבא ביחד ועכשיו אני כבר לא אוכל. אני כל כך אתגעגע אליך, לצחוקים שלנו, לימי שישי ביחד, עם הסרטים המפחידים שאהבנו לראות ביחד וכמובן תמיד להעיר את רומי מתוך שינה ולהפחיד אותה!" שחר גבאי נזכר אף הוא: "בברון, זה היה השם שלך מאז ומתמיד. לא היינו קוראים לך בכלל אלי, רק בברון – ילד מקסים, מצחיק, מכבד – כל הדברים הטובים שבעולם היו קיימים אצלך! ועכשיו מה? איפה הסרטים המפחידים של אמצע הלילה והצחוקים להבהיל את רומי מתוך שינה, ולהראות לי בגדים שאתה רוצה להזמין מחו"ל? כי היית כל כך מטופח שאין לתאר". חבריו הרבים ספדו לו: אלירן בן עזרי: "ביברון יקר שלי, אהוב ליבי, אני אוהב אותך, כבר מתגעגע. … היית זך, טהור, חייכן, לבבי, טוב לב. מי ישחק איתי עכשיו כל יום כדורסל? מי ידבר איתי עכשיו על דנבר? רק לפני חודש היינו ב'פיינל פור' הישראלי וכל כך נהניתי איתך. אמרת לי שזה היה אחד הימים המאושרים בחייך. בשבועות הלכנו לים, נהנינו, הצטלמנו ביחד בלי הפסקה, מי ידע שאלה יהיו התמונות האחרונות שלי איתך?" עמירם אברג'ל נזכר בשיחות שהיו להם: "אני לא קולט שיותר אני לא אוכל לדבר איתך, שתצחק על החמשושים הגרועים שלי ותגיד לי שאני ג'ובניק טוחן, שתצפצף לאיזה מישהי ברחוב ותשאל אותה שאלות באנגלית כאילו אנחנו בבורגס". "הדם שלך זורם בתוכי עכשיו," כתב ירום מרדכי, "המבט, הצחוק, האהבה העצומה שיש בינינו. את כל מה שעברנו ביחד אף אחד לא יבין לעולם. כל הרגעים הקשים שלי הפכו לקלים ישר כשאתה התערבת!" אוראל גולסה ספד לחברו הקרוב: "אח יקר והכי שאני אוהב בעולם. מי יתקשר אלי בבוקר ויצעק: 'היי שבוב', כל הדברים שיש בינינו, כל הקודים. אלי, אתה אח הכי יקר ואמיתי שהיה לי, אני לא יודע מה אני אעשה בלעדיך, לא לראות אותך, כל השיחות שלנו של שעות נפלאות. רק לפני כמה ימים היית אצלי עד הבוקר, ישבנו במרפסת ודיברנו…" טל חי העיד על אלי: "שנים שאנחנו מכירים. היית בן אדם שמח ומאושר שנהנה מהחיים, יודע לעשות רק טוב לכולם … ילד עם שמחת חיים, יותר נכון גבר! … היית אחד הילדים הפשוטים, הצנועים. אלו שנתנו מבלי לבקש בחזרה". שירלי כהן נפרדה מאלי במילים: "אתגעגע לשיחות שלנו בשתיים בבוקר, כשהיית מספר לי על השבוע ואני על שלי". עדן מוצפי כתב: "גושי, אני בטוח שאתה קורא ושומע הכול. אני רק רוצה להגיד שאני אוהב אותך, שזה מוזר שפתאום לא שומעים יותר את השטויות שלך והצחוקים. זה מוזר שאם נלך לשחק כדורגל לא תהיה איתי בקבוצה, כי זאת הייתה המסורת, כולם ידעו ש'עדן, מור וגושי ביחד' אז איך עכשיו נשחק? כשכולם ביחד אנחנו מנסים להיות חזקים, מעודדים אחד את השני ונזכרים בכל הצחוקים איתך, אבל כשכל אחד לבד זה כבר יותר קשה, כי מחשבה אחת שעולה וישר הבכי בא איתה". אלון אדטו ספד לו: "היית החבר הכי טוב שהיה לי בחיים, לא היה עוד חיבור כזה ביני לבין מישהו בחיים. היינו מבינים אחד את השני כמו נפשות תאומות. אוהב אותך תמיד ואני לא אשכח אותך בחיים. חצי ממני הלך איתך בתאונה הזאת, שמור עליי מלמעלה ותדע שהיית חלק ממני". חבריו העלו ליוטיוב סרטון ובו נראה אלי עימם, נהנה לרקוד, לשיר ולשחק כדורסל.
