אדרי, אלברט (אברהם)
בן מרים ויצחק ז"ל, נולד ביום ג' בניסן תשט"ז (15.3.1956) במרוקו, ועלה לארץ בהיותו בן שש שנים. הוריו התיישבו בעיר דימונה ושם למד אלברט בבית-הספר היסודי "עלומים" ובבית- הספר התיכון הדתי על-שם אפלמן. בבית-הספר היסודי היה תלמיד מצטיין והתחבב על כולם. בבית-הספר התיכון נודע כספורטאי מצטיין. בספטמבר 1974 גויס אלברט לצה"ל ויצא עם חבריו לגרעין "אמנון" לשרת במשק צור נתן. לאחר זמן-מה, הוא עבר עם כמה מחבריו לגרעין "בני אריה", שישב בנח"ל סיני. אלברט תרם רבות להווי ולחיי החברה בשמחת החיים שבו, שסחפה את כולם. כשחיפשת עזרה – היה אלברט תמיד לידך להושיט לך יד תומכת, מכל הלב ובלי חשבון. אלברט היה חייל ממושמע ומסור, אך כשהוצע לו ללכת לקורס קצינים ביקש לשחררו, כי הרגיש צורך לחזור בהקדם הביתה לעזור לכלכלת משפחתו. עם סיום תקופת השירות בצה"ל השתחרר אלברט וחזר לדימונה. הוא נרשם למכללה הטכנולוגית בבאר-שבע, כדי להשתלם ולרכוש מקצוע, אך לאחר שנה אחת בלבד נאלץ לוותר על הלימודים והצטרף אל אחיו בעבודתו. באותה תקופה נשא לאשה את אתי והחל לבנות את משפחתו שלו. לבן שנולד לו קרא יצחק, על-שם אביו שנפטר. אבי, כפי שנקרא בפי חבריו, היה איש משפחה חם ואוהב. גם כשחזר מיום עבודה קשה לא סר החיוך מעל פניו, בייחוד כשבאו לקראתו אשתו אתי ועל זרועותיה בנם הקטן, איציק. עם פרוץ הקרבות במלחמת שלום הגליל היה אבי בין הראשונים שנקראו להתייצב ביחידה. לאחר שבעה ימים של קרבות, כשעתיים לפני הפסקת האש עם הסורים, נפצע אבי מטיל כתף ואושפז מחוסר הכרה בבית-החולים רמב"ם בחיפה. לאחר שבוע ימים, ביום כ"ו בסיוון תשמ"ב (17.6.1982) מת אבי מפצעיו והובא למנוחת עולמים בבית-העלמין בדימונה. הוא השאיר אחריו אשה ובן, אם, אחים ואחיות. במכתב תנחומים למשפחתו השכולה, כתב מפקדו: "אלברט היה אחד מעמודי התווך בפלוגה, בזכות יושרו וחריצותו ובזכות דבקותו בכל משימה קטנה כגדולה. היה מקובל על כולם. כל אלו עשוהו חבר וחייל שכל אחד היה מקווה שיהיו לו כמותו. אלברט היה סמל למסירות, עיקשות, ואנושיות, ובזאת הוא מהווה מודל לחיקוי לכולנו".
