אדלשטיין, משה

בן פרידה ושלמה, נולד ביום כ"ג באייר תשי"ב (17.5.1952) בבואנוס-איירס שבארגנטינה. הוא סיים חמש שנות לימודים יסודיים בבואנוס איירס, שבהן למד בבוקר בבית-ספר ממשלתי ואחר-הצהריים בבית-ספר יהודי. בשנת 1963 עלה משה עם משפחתו לארץ. תחילה הצטרפה המשפחה לקיבוץ תל-יוסף, אולם לאחר שנה עברה לקיבוץ רמת-דוד, ובו השלים משה את לימודיו היסודיים. גם בקיבוץ רמת-דוד לא מצאה משפחתו את מקומה והחליטה לעבור לקריית ים, אלא שמשה ואחיו החליטו להישאר בקיבוץ. הוא המשיך את לימודיו התיכוניים עד לסיומם בבית-הספר האזורי "יפעת". לאחר מכן, יצא לשנת שירות בקיבוץ "גרופית" שבערבה. משה גויס לצה"ל בשלהי יולי 1971 והוצב בנח"ל. לאחר הטירונות הוא נשלח לקורס מ"כים חי"ר, ומשסיימו הוצב ביחידתו. הוא היה חייל טוב ועשה את המוטל עליו ביעילות ובמסירות. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים, לחם משה עם יחידתו בגזרה הדרומית, מול הצבא המצרי. לאחר ששוחרר מהשירות הסדיר בשנת 1974, הוא חזר למשק והחל לעבוד ברפת. לימים עבר משה לענף הלול, ובזכות חריצותו, מסירותו ותבונתו היה למרכז הענף. הוא זכה להערכה רבה על פועלו לקידום ענף הלול במשק, והיה הגורם הישיר להחלטת המשק להשקיע בענף, להגדילו ולהרחיבו. הוא אהב את ספורט הכדורסל, והקדיש מזמנו גם לכל הקשור בניהולו של ענף ספורט זה. בתחילה הוא שימש כשופט, אחר-כך היה אחראי ומנהל קבוצת "הפועל רמת-דוד" ולימים נטל על עצמו את תפקיד המאמן. הוא גם תכנן לצאת לקורס מאמנים, אך לא זכה לכך. חברים כתבו על דרכו במשק: "משה'לה גדל בביתנו כבן בין הבנים. כשעברו הוריו למקום אחר, נשאר והקבוצה וחברת הילדים הייתה לו למשפחה. כאן בגר, היה לעלם, חייל וחבר בקבוצה. אין עינינו רואות את לבטיו, את שעותיו הקשות כבן אשר הוריו אינם איתו. אולי חשב פעם על דרך אחרת, על מקומות אחרים, אך נשאר בקבוצה, בעבודה בעיסוקי הפנאי ובפעילות הספורט. לא ביקש לצאת לשנת חופשה ולשוטט בעולם, כמו רוב בני קבוצתו…" לימים נשא משה אשה, ויחד הקימו בית ומשפחה בקיבוץ. בשנת 1982 נולד בנו ולא היה מאושר ממנו. הוא היה בעל ואב למופת, מסור ודואג למשפחתו. ככל בני גילו נקרא משה לתקופות שונות של שירות מילואים, ותמיד עשה את המוטל עליו ברצון ובאהבה. כשפרצה מלחמת שלום הגליל, הוא נקרא כמה פעמים לשירות. ביום כ"ז בסיוון תשמ"ג (8.6.1983), בעת שהיה בשירות מילואים באזור גלרי סמען שבביירות, נפל משה בקרב בעת מילוי תפקידו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין בקיבוץ רמת-דוד. הוא השאיר אחריו אשה, בן, הורים, שני אחים ואחות. לזכרו מתקיים מדי שנה טורניר כדורסל אזורי, הנושא את שמו, ומוענק גביע לקבוצה המנצחת. חבריו כתבו לאחר תום הטורניר: "עברה שנה מאז קיבלנו את הידיעה המזעזעת על נפילתך. התקשינו מאוד להמשיך בפעילות סדירה של קבוצת הכדורסל, כי אתה היית מרכז הפעילות, מאמן, מנהל, מארגן הכול וכשצריך – אפילו שופט. חילקנו בין כמה אנשים את הפעולות הללו, כדי שנוכל להמשיך, כי לא מצאנו מי שימלא את מקומך. לא נתנו למהלך האירועים לגרום לכך שנשכח אותך. מצאנו לנכון לקיים מפעל לזכרך באותו תחום שהקדשת לו שעות רבות מזמנך הפנוי. יהיה טורניר הכדורסל לזכרך, ציון לכך שאנו ממשיכים את דרכך באותה רוח טובה ועם החיוך הקל שליווה אותך תמיד"