אדלר, מיכאל
מיכאל, בן חוה (חנה) ויצחק, נולד בשנת תרפ"ח (1928) בעיר סלוטינה בצ'כוסלובקיה. התחנך בבית ספר עממי ובהמשך למד את מלאכת הסנדלרות. במלחמת העולם השנייה נלקח הנער מיכאל, כרבים מבני עירו, למחנה דכאו הסמוך למינכן. דכאו היה ממחנות הריכוז הראשונים שהקימו הנאצים. המחנה החל לפעול כבר במארס 1933, ותחילה נכלאו בו רק מתנגדים מדיניים למשטר הנאצי. מעל 200,000 איש עברו בשעריו בשנות המלחמה, כ-31,000 מהם נספו. האסירים, יהודים ולא יהודים, הועבדו בפרך – בעיקר בתעשיית החימוש – וסבלו מרעב, מתשישות ומידם הקשה של אנשי האס. אס. שהתאמנו במקום. בחלק מהאסירים אף בוצעו ניסויים רפואיים אכזריים. באפריל 1945 שוחרר מחנה דכאו על ידי האמריקאים, ומיכאל נמצא בו כשמכל משפחתו הגדולה לא נותר איש. הוא נדד בין מחנות העקורים באירופה והצטרף לתנועת הציונים הסוציאליסטים "דרור" שפעלה במחנה ההכשרה בפרנוואלד, מבצר צבאי אשר הוסב על ידי האמריקאים למחנה בו התקבצו פליטים יהודים. ממחנה ההכשרה עלה מיכאל לארץ ישראל. באמצע שנת 1947 הוא הגיע סמוך לחופי הארץ על סיפון אוניית מעפילים שאורגנה על ידי המוסד לעלייה ב' של ה"הגנה", אך האונייה נתפסה בידי הבריטים וכל מעפיליה גורשו למחנה המעצר בקפריסין. רק כעבור כמה חודשים זכה מיכאל להגיע לארץ. תחילה הצטרף לקיבוץ נען הסמוך לרחובות, ובאוקטובר 1947 הגיע לקיבוץ עין הים, בחוף הכרמל סמוך למושבה עתלית. מאוחר יותר עבר לגור בתל אביב. במחצית מאי 1948, לאחר שאיבד את דודו היקר לו אשר נפל בקרב, החליט מיכאל להתגייס לצבא ההגנה לישראל. הוא שירת בחטיבה "שבע" שהתארגנה במהירות ערב הקמת המדינה, חטיבה שמשימתה הראשונה הייתה לפרוץ את הדרך לירושלים. מיכאל נמנה עם לוחמי גדוד 71 שנשלחו לאזור לטרון, אך הספיק ללחום עם גדודו שבועות בודדים בלבד. הוא נפל באסון נשק שאירע בעת ההפוגה הראשונה, ביום כ' בסיוון תש"ח (27.6.1948), במשלט ישראלי שהגן על "דרך בורמה" אשר נפרצה כדי לעקוף את לטרון ובאב אל-וואד. בן עשרים בנפלו. מיכאל נטמן תחילה בנען, וביום ב' בסיוון תש"י (18.5.1950) הועבר למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בנחלת יצחק. החלל הינו "נצר אחרון". חללי "נצר אחרון" הם ניצולי שואה שנותרו שריד אחרון ממשפחתם הגרעינית (הורים, אחים, אחיות, בנים ובנות), שחוו על בשרם את אֵימַת השואה בגטאות ו/או במחנות הריכוז וההשמדה ו/או במנוסה ובמסתור בשטחים שנכבשו ע"י הנאצים ו/או בלחימה לצד אנשי המחתרות או הפרטיזנים בשטחי הכיבוש הנאצי שעלו לארץ, בשנות מלחמת העולם השנייה או אחריה, לבשו מדים ונפלו במערכות ישראל.
