אדלר, איתי אבי

בן יפה ויצחק, אח למיכל. נולד ביום ט' בסיוון תשל"ז (25.5.1977) ברעננה. איתי החל את מסלול לימודיו בבית-הספר היסודי "זיו" ברעננה, המשיך בחטיבת-הביניים "השרון" וסיים בבית-הספר התיכון "אוסטרובסקי" ברעננה, במגמה הביולוגית-כימית. שנתיים, מכיתה ד' עד כיתה ו', היה חניך בתנועת הנוער "המחנות העולים". איתי היה ספורטאי, שיחק כדורסל, ובשנות לימודיו האחרונות בילה הרבה בחדר כושר והשתתף בחוג לכושר קרבי. מגיל צעיר נלחם על עצמאותו, ידע מה הוא רוצה ועמד על שלו. היה תלמיד טוב, בן טוב ואח טוב. איתי היה חברותי מאוד, השקיע הרבה בחבריו והם בו. בעל מזג נוח וחוש הומור נפלא, שאהב לצאת לבלות ולשחות בים. מורתו מספרת: "למרות שהיה שקט ולא בולט, היה נער חכם במיוחד, בעל עולם פנימי משלו. היה לו חוש הומור נדיר, ומה שאפיין אותו היה חיוך ביישני ומיליון חברים שאוהבים אותו אהבת אמת". בסוף חודש יולי 1995 התגייס איתי לצה"ל ושירת כלוחם בפלוגת הנ"ט של חטיבת הנח"ל. מפקדיו ראו בו לוחם רציני ביותר, ערכי מאוד, שמשקיע מעל למקובל, אהוד מאוד בצוות, ותמיד מעודד ומרים את המורל של חבריו בזכות חוש ההומור שלו. לאחר שישתחרר, חלם איתי לנסוע לאוסטרליה ולניו זילנד, לעבוד שם בחוות ולטייל. חלומות שלא זכה לממש. בלילה של יום כ"ח בשבט תשנ"ז (4.2.1997) אירע אסון המסוקים, כששני מסוקי יסעור התנגשו מעל מושב שאר ישוב. שבעים ושלושה הלוחמים, שעשו דרכם ללבנון, נהרגו, ואיתי ביניהם. איתי, שהיה בדרכו למוצב הבופור בלבנון עם חבריו לצוות "דותן" ומפקדם, נהרג זמן קצר לפני שסיים את מסלול הכשרתו ביחידה. בן עשרים היה בנופלו. איתי הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי ברעננה. הותיר הורים ואחות. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל ראשון. הרמטכ"ל אמנון ליפקין שחק כתב למשפחה: "איתי שירת כלוחם בפלוגת 'עורב' של חטיבת הנח"ל, ותואר על ידי מפקדיו כחייל וכלוחם מסור, בעל ערכים גבוהים, שהשקיע רבות מעצמו בביצוע תפקידו. איתי עודד את הסובבים אותו, גם במצבים קשים, והיה אהוד ומקובל בקרב מפקדיו וחבריו כאחד". מתוך דברים שכתב מפקד היחידה בה שירת איתי: "איתי היה לוחם מצטיין בכל רמ"ח אבריו. לוחם למופת, דבק במשימות שהוטלו עליו תוך שאיפה למצוינות בכל תחום. איתי היה מקור האנרגיה של חבריו לצוות, בדרך חייו ובחוש ההומור הנפלא שלו. רמת החיילות שלו ועובדת היותו לוחם ערכי מאוד, נתנו לו מקום משמעותי ביותר בצוות המגובש. "איתי השקיע את כל מרצו בתפקידו הצבאי והגיע להישגים נאים ביותר. איתי יחסר לנו כאדם וכלוחם. נזכור אותו תמיד בכל עת שנגדל דור לוחמים חדש. דמותו ומעשיו יתנו לנו השראה ומודל לחיקוי." מיכל, אחותו של איתי, כתבה לו: "עד לסוף העולם אסע בשבילך/ רק תגיד לי היכן זה./ עד לקצה היקום אבוא לקראתך/ רק ספר לי היכן זה./ ימים ולילות ארוץ לראותך/ רק שרטט לי מסלול./ עד קצה גבול היכולת אבכה אובדנך/ אך היכן הוא הגבול?" רני בן-זאב, חברו לצוות של איתי, כתב שיר לזכרו, שהוקלט על דיסק עם שירים נוספים שהוקדשו לחיילי צוות "דותן" שנפלו באסון המסוקים: "לב שכואב ומבט שאוהב/ היית כזה איתי/ חיוך שממיס וחיוך שמביס/ היית כזה איתי/ ומי ישליך את החושך/ ומי ידליק את האור/ ומי יישא תפילה אחת גדולה/ כי היית גיבור/ פרח לבן שפורח בגן/ היית כזה איתי/ שיר שנוגן ואהוב על כולם/ היית כזה איתי/ ומי יחזיר את האושר/ ומי ייתן את הסליחות/ ומי ישלח תפילה אחת גדולה/ כי היית גיבור/ לב שכואב ומבט שאוהב/ היית כזה איתי".