אגמי, הדסה

בת בנימין ופרח. נולדה ביום ב' בכסלו תשי"ד (9.11.1953) בכפר בתיה, למדה בבית הספר היסודי "נוה נאמן" בהוד השרון והשלימה את לימודיה התיכוניים ב"בית ברל" שבצופית. דסי היתה תלמידה שקדנית וציוניה היו טובים, אך בעיקר מעייניה היו נתונים לחברה הסובבת אותה. תקופת לימודיה ב"בית ברל" היתה היפה והמהנה שבחייה הקצרים. היא ביקרה תכופות במועדון "הנוער העובד" שבשכונתה, בתחילה כחניכה ולאחר מכן עסקה בהדרכה במועדון. היא התעניינה מאוד בחינוך ובטיפול בנוער שוליים. שעות רבות הקדישה לעזרה לתלמידה טעונת טיפוח וכן טיפלה בילדה משותקת. עם ילדה מוכת גורל זו קשרה דסי יחסי קרבה מיוחדים במינם. גם בחוג חברותיה, ידעו כולן שבפיה של דסי עצה נאמנה ומלה טובה בכל עת מצוקה. כולן בטחו בה וסמכו על עצותיה ועל דברתה. ידי זהב היו לה והיא יצרה כלים וקישוטים רבים מקרמיקה. דסי אהבה לטייל בחיק הטבע והתפעלה בהנאה גלויה מהדרו. במשך שנים נהגה לכתוב יומן, שתיארה בו את הקורות אותה בלשון ציורית להפליא. בהיותה בת למשפחה שומרת מסורת, לחצו עליה מאוד שתצהיר על דתיותה ולא תתגייס לצבא. לאחר מאבק נואש נכנעה והצהירה, אך לבה לא היה שלם עם זאת. לבסוף, כאשר בדרך נס קיבלה את צו הגיוס, לא היה גבול לשמחתה. היא דחתה את האפשרות לשרת כמדריכה בבית ספר שדה ב"חברה להגנת הטבע" והעדיפה לשרת שירות קרבי ככל האפשר. דסי התגייסה לצה"ל בחודש אפריל 1972 והוצבה למשטרה הצבאית. את ימי הטירונות קיבלה באהבה ומכתביה מאותה תקופה מאלפים ומרגשים במיוחד: " … פתאום הפכתי להיות בחורה פטריוטית, שיש לה זיקה שונה לגמרי למדינת ישראל… משהיתה לה לפני הגיוס" לאחר שסיימה את הקורס לשוטרות צבאיות הוצבה לשרת בתל אביב, אך עשתה כמיטב יכולתה לעבור לשרת במקום בו תוכל לתרום יותר, והתנדבה לשרת בבקעת הירדן. את עבודתה מילאה במסירות וברצינות והתייחסה בהבנה לתפקידה הקשה – ולעיתים אפילו כפוי הטובה. חיוכה המקסים שבה את לב חבריה ומפקדיה כאחד. גם בהגיעה הביתה לחופשה לא פסקה דסי לספר בבית על ההווי והפעילות מלאי העניין של מקום שירותה. ביום כ"ז בכסלו תשל"ג (3.12.1972) נפלה רב"ט הדסה בעת מילוי תפקידה. היא הובאה למנוחת עולמים בחלקה הצבאית בבית הקברות האזרחי ברמות השבים.