בן מיקה ושלום. נולד ביום ו' בשבט תשל"ה (18.1.1975) ברחובות. אמו כותבת לו: "בשנת 1975 הפציעה קרן אור בחיינו ונולדת. עונת החורף, טיפות זלגו על זגוגית החלון, ליבי היה מלא באושר – בני הבכור. כאם טרייה נעזרתי בספרות, עקבתי אחר התפתחותך, שהיתה 'לפי הספר', צעד אחר צעד. "עברנו לימית, שנת 1976, חיפשתי מרחב, ים וחולות לילדותך. ואכן המעבר השפיע עליך עמוקות. התאהבת במרחבים, במדבר וכמובן בים: 'מתי הולכים לשחות?', שאלה שגורה בפיך. גילית את חדוות הקריאה. כל תושבי המקום היו נפעמים כל פעם מחדש למראה הילד הסקרן, השואל שאלות כה רבות. "פינוי ימית, שנת 1982, המשפחה – הכוללת עכשיו גם את ענר – עוברת למושב דקל, הכל שונה, כה אחר מימית, אתה עולה לכיתה א', סביבה חדשה, חברים חדשים, חששות מרובים לגבי ההתאקלמות, אך החששות התבדו, התאקלמנו יפה. אתה התחלת לרכוש השכלה בבית-הספר 'הבשור' שבאשכול. בבית-הספר, עולם חדש נתגלה לפניך. הפכת לילד גדוש פעילויות. יוצא בבוקר השכם בהסעות לבית-הספר ומשם ממשיך לחוגים, לקיבוץ גבולות לבריכה – לנבחרת השחייה, לחוג ג'ודו – שם ניצחת בתחרויות בכל רחבי הארץ והפכת ברבות הימים למאמן. לא פסחת על הקונסרבטוריון למוזיקה, שם ניגנת בפסנתר והשתתפת בקונצרטים רבים. ברבות הימים הוספת לרפרטואר סקסופון, כלי נייד יותר. קצרה היריעה להכיל את כל התחומים ואת כל הניצחונות וההישגים שקצרת. תמיד ראשון. "הזמן עבר, העונות התחלפו ואתה כבר בתיכון. אחיך הקטן, עיליי, נולד. ואתה כבר לא קטן… בן 15, עוזר ותומך ומשמש לילד הקטן דמות אב ומחנך שאפשר רק לחקות. כרגיל ממשיך בשיטתיות לקבל תעודות הצטיינות בבית-הספר בסוף כל שנה. "אינני יודעת היכן עלי 'להשחיל' את אופייך המיוחד. מבחינה כרונולוגית, עלי להכניס זאת עכשיו, הלא תקופה זו בתיכון היא 'גיל ההתבגרות' עבור כל בן 'טיפש-עשרה', אך אישיותך בפועל החלה להתעצב כבר זמן רב קודם לכן. "עוד כילד, תמיד עוזר לנו בחקלאות במושב, לעולם אינך מבקש תמורה, ואינך מוכן לקבלה גם כשאחרים התעקשו לגמול לך. עוזר לכולם בלימודים, לוקח על עצמך פרוייקטים להעביר תלמידים מתקשים את הבגרויות, עם כל כך הרבה טוב-לב ורצון טוב להתנדב לכל דבר, לעזור לכל מי שאתה רק יכול. והכל בצניעות. מעולם לא התרברבת על יכולותיך הגבוהות. פשוט רצית להעניק לכולם. וכולם רצו לשאוב ממך. גם אני כמו כולם כשהתגרשתי מאביך באותו זמן, נשענתי על כתפיך הרחבות וקיבלתי ממך עידוד ותמיכה אינסופית. "באותה התקופה גם התפתחה אצלך המודעות הפוליטית וגישה נוספת: אין להטריד את בעלי החיים, אין להפר את שלוותם, וכמובן – הפכת לצמחוני ומאוחר יותר אף לטבעוני על כל מה שמשתמע מזה. תמיד שאפת לא להטריד אף אחד: 'חייה ותן לחיות'. ערכים גבוהים של אהבת ארץ-ישראל, רצון לשרת ולתרום בצבא, להיות ראש גדול. התחלת לרחרח אחר יחידות בצבא, התחלת עם גדנ"ע צלילה, השייטת, אך שם הורגים, כנראה שאין זה המקום עבורך… "סוף התיכון. בגרויות בציונים מעולים ואתה מחליט להמשיך לאוניברסיטה. "ילד בן 18 החולם פיסיקה ומעריץ את אינשטיין. במסגרת 'עתודה קרבית', אתה עובר לאוניברסיטת 'בן גוריון' בבאר שבע. בשנה א' קיבלת מילגה על הצטיינות יתרה בלימודים, בהיקף שכר לימוד מלא. את יתרת שנות הלימוד מימנת בעצמך במקביל ללימודיך. את התואר סיימת כעבור שלוש שנים. "באוקטובר 1993 גויסת לצבא, הנדסה קרבית לעת עתה, אך מהר מאוד אתה מבין היכן הוא מקומך ולאן ליבך עורג. השמיים הם הגבול?! בבית הספר לטיסה לימדו אותך שהשמים אינם הגבול. טירונות שנייה, עברת את המכין והבסיסי ונהנית מכל רגע באוויר בשעת טיסה. קיבלת את העובדה שלא תוכל לטוס במטוסי קרב ברגשות מעורבים. לשחרור כעסים ותסכולים רכבת על אופניים לבד מדקל לאילת כמעט ללא הפסקה. ושוב חזרה לאפורים והפעם חובלים. מחית נמרצות שברצונך להמשיך למרות החבלות הגופניות. הייתי שותפה לחזרה הכמעט בלתי אפשרית למדי חיל-האוויר. חיפשנו שוב תחום שבו אין דם על הידיים ושתוכל רק לתרום. הפעם החלטת על ל"א, האפשרות לטוס הקסימה אותך. סיכת צוות-אוויר כבר היתה לך והחלת מיד בהשלמה החילית שבסיומה קיבלת דרגת סגן. שם כבר הכרת חברים שליוו אותך ממש עד הסוף." סא"ל איל, מפקד היחידה, כתב למשפחתו: "במהלך תקופת שירותו ביחידה נחשפו תכונותיו: דוגמה אישית, מקצוען, יוזם, יוצר וחבר. בכל אשר נפנה נמצא את מגע ידיו, אשר הגיעו לכל תחומי העשייה ביחידה, פעילות מבצעית, אימונים, הדרכות, ערבי וטיולי היחידה. עירא הצליח להשפיע בדרכו השקטה על מעשינו ומחשבותינו, השפעתו חקוקה בכל פעלינו." חבריו ליחידה כותבים לו: "תכונותיך נחשפו לעינינו ולליבנו: דוגמה אישית לא רק בפה אלא ובעיקר במעשה. דוגמה אישית סוחפת אשר גורמת לעמיתיך ופקודיך לעשות את הנדרש ברצון, באהבה ובשמחה. איש מקצוע אשר לימד אותנו פרק במהירות ובאיכות למידה והכרת נושא, רמת ואיכות ביצוע אשר אין שנייה לה. קצין יוזם, יוצר, אשר לקח את היחידה קדימה, נגע והיה מעורב בכל תחומי העשייה. חבר, רע תומך ומתעניין בסביבתו. תמיד מצאת זמן לעזור ולהושיט יד לכל דורש ובכל פעילות. "עירא, בכל אשר סביבנו נמצא את מעשי ידיך, באימונים, בגינה, בדשא, בפינת הירקות עם הגזר והכרוב, בציורים על חולצת הגף, בשירים ובסיפורים, בערבי היחידה ובטיולים. לאורך המסלול לא חסכת מאיתנו את עקרונותיך ותפישת עולמך. על הכל עמדת, הצגת ושכנעת בצורה מכובדת. הכרחת אותנו להתמודד עם השאלות ולהשתפר. בעזרתך הגענו רחוק. "לאורך שירותך זכית להישגים בתוך היחידה ומחוצה לה. לאחרונה קיבלת אות הצטיינות ממח"א, אשר קיבלת בזכות על כל אשר סימלת בעינינו ובעיני אחרים. לאחרונה התחלת תפקיד חדש. כמה רצית את התפקיד ואפילו דחית את לימודי הרפואה בשנה. פעמים רבות דיברנו על הכניסה לתפקיד וקביעת המטרות במהלך השירות. הצגנו בפניך את רצוננו לסייע ולעזור בשילובך במקום החדש. "שנה ותשעה חודשים בילית ביחידה, ובמהלכה המליצו מפקדיך שתוענק לך תעודת 'קצין מצטיין' בחיל-האוויר. במקביל החלו ראיונות לתפקיד חדש שיועד לך – מפקד גף 'אידיליה' בטייסת בחצרים. למרות גילך הצעיר קיבלת את התפקיד ועברת לבסיס חדש, טייסת חדשה, חברה חדשה. "לא הספקת להיות זמן רב בתפקיד, חודש וקצת. אולי הנטל העיק עליך והחלטת לשים קץ לכל ביום ט"ז בסיוון תש"ס (19.6.2000)." עירא הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בבאר שבע. בן עשרים-וחמש היה בנופלו. הותיר אחריו הורים ושני אחים. "את התשובה האמיתית לקחת איתך, אך כמו שבכל החלטה שלך עמדתי מאחוריך, גם בזו האחרונה, למרות החלל והכאב האינסופי," כותבת אמו. שיר מתוך ספר שיצא לזיכרו – אסופת שירים שכתב עירא: "קצצו לי את הכנפיים/ את הכנפיים שלא היו לי/ כבר חשבתי 'הנה אני עף'/ אבל הייתי נופל – הולך ונופל// אמרו לי 'הידיים שלך לא משהו/ בחור נחמד, אבל הידיים…'/ אחר-כך אמרו 'זה הקצב, הקצב/ בחור נחמד – אבל לנווט – לא יודע!'// והיא אמרה לי – 'הייתי מתחתנת איתך אילו הייתי בת 24' – ועזבה אותי/ לא שכחה לומר – בחור נחמד/ כבר חשבתי 'הנה אני עף'/ אבל הייתי נופל – הולך ונופל'. שיר נוסף שכתב עירא: "אני מצטיין ב:/ לאחר/ לוותר/ לברבר/ לבכות על חלב/ להיות מאוהב/ ולאבד אותך בסתיו// וכישלון חרוץ ב:/ לדאוג לאחר/ לוותר/ לזמר/ להיות עניו/ לשמוח עכשיו/ להיות איתך אגב." דברים שכתבה חברה של עירא: "אני זוכרת אותך כמו שאתה,/ מחייך, כל הזמן./ אני זוכרת אותך עם עיניים נוצצות,/ מאושר תמידי, לא מדמעות./ אני זוכרת אותך לויאלי, אופטימי,/ כאילו לא קיים אצלך צד שאינו 100 אחוז חיובי.// אני זוכרת אותך כמו שאתה,/ סוחף, עובד ומשקיע,/ גם בשעות שהכוכבים כבר עייפו מלנצנץ./ אני זוכרת אותך קשוב כל כך להכל,/ גם לדברים הפחות חשובים שאמרתי./ פשוט הקשבת, להכל, וגם חיפשת מענה,/ כאילו הכל עמד ברומו של עולם,/ להכל יש למצוא פתרון.// אני זוכרת אותך דמות שמימית,/ יצירת אומנות של הקב"ה,/ אני זוכרת אותך כמו שאתה/ קרחת, עיניים תכולות נוצצות./ אף קטן, שפתיים, כתפיים.// וחיוך – שהיה כל כך שלך./ וקצת בושה, מיד נבוך, מתכנס אל קרבו כשהיד מתקרבת לטפוח לך על השכם.// אני זוכרת אותך כמעט לא אנושי,/ בכל אחד מאיתנו יש פגם,/ חיפשתי בך את שלך/ ולא מצאתי/ כאילו לך לא היה.// אני זוכרת אותך כמו שאתה,/ וזה כל מה שנשאר ממך אצלי."
