אברמסון, אריה

בן נחמה ואיתמר. נולד בשנת 1893 באוקראינה שברוסיה. בעודו נער כבר היה פעיל בעיר מולדתו, בתנועה הציונית ובארגון ההגנה העצמית נגד פורעים רוסים. בשנת 1909 עלה לארץ ישראל וכעבור זמן לא רב החל להגשים את משאת נפשו: הקמת ארגון רועי צאן עבריים. אריה ושניים מחבריו – גרשון פליישר ודוד צלביץ מצעירי "השומר" – הלכו ללמוד אצל הבדואים את מלאכת המרעה ואת מנהגי השבט. חייו בקרב הרועים לא היו קלים, המגורים באוהל, המזון הדל, הזוהמה, היו קשים מנשוא אך בזכות עקשנותם התמידו ולמדו השלושה את דרכי הרועים. אחר כך קיבלו על עצמם את רעיית עדר המושבה בבית גן. לימים הקימו את קבוצת "הרועה", שמנתה 14 חברים וחברות, וזו קיבלה על עצמה רעיית עדרים בישובי הגליל בתנאים שווים לרועים הבדואים. בהשפעתם ובהדרכתם חדר ענף הצאן למשק העברי. מכאן ואילך נע מסלול חייו של אריה בין שמירה למרעה. במלחמת העולם הראשונה רעו אריה וחבריו עדרים בשרונה ובמצפה אשר בגליל. השלטון התורכי נודע אז בעוינותו לישוב העברי ובמיוחד לחברי "השומר" ולשאר ארגונים בישוב. אריה נאסר והוגלה לדמשק, אך בדרך הצליח לברוח ולהסתתר. לאחר הכיבוש הבריטי התנדב למשטרה הנודדת בגליל העליון, אך נמשך ביותר לחיי הרועים ולכן פרש מן המשטרה וייסד יחד עם חברו פליישר קבוצת רועים חדשה. לרגל אסון במשפחתו נאלץ אריה לצאת למקסיקו ועזיבתו הביאה לפירוק הקבוצה. הוא לא נואש וכשחזר ייסד קבוצה חדשה של רועים בשיך אבריק, אך גם כאן נחל אכזבה והקבוצה התפרקה. אז עבר לתפקידי שמירה בבאר-טוביה. עם ייסוד אגודת השומרים הצטרף אליה ועבד כשומר בכפר חסידים. בתקרית שאירעה בין ערבים ליהודים בקוסקוס-טבעון נאסר אריה ונכלא לשנתיים בעכו. הוא היה ממנהיגי היושבים בבית הסוהר, עודד את חבריו בעצה והדריכם כיצד לנהוג בסוהרים ובאסירים הערבים. כשהשתחרר עבר לתל-מונד, מקום שם עסק בשמירה וריכז את ענייני האגודה. בתל-מונד נתפש שוב לפעילות חדשה והיה בין מקימי משק של שומרים ורועים בשיך אבריק. לאחר כשלון ואכזבה נוספת חזר לגוש. חיי הנדודים, הקדחת, השגרון, המאסר והמחסור – כל אלה נתנו באריה את אותותיהם ומשחלה בדלקת ריאות לא עמדו לו כוחותיו. הוא נפטר ביום כ"ו בתשרי תש"ב (17.10.1941) והובא למנוחת עולמים בקברות השומרים בשיך אבריק.