בנם של אסתר ועמוס. נולד ביום כ"ב באב תשל"ה (29.7.1975) בבית גן שבבקעת יבנאל. אח לבת עמי, רחלי, יונתן וגיורא. אריה היה ילד רגיש, עדין, סקרן וצמא דעת. כילד, לאחר שמצא את האפיקומן בפסח, ביקש מאביו סוס. עמוס חשב שרכיבה על סוס מסוכנת, ולכן הביא לו אתון עם עיר קטן. אריה גילה הבנה ולא התנגד למתנה החלופית. באותה שנה חל תאריך בר המצווה שלו. באמצע החגיגה הופיעה בחצר סוסה שברחה מהאורווה שלה, ואריה עלה ורכב עליה. לאחר מותו כתבה על כך אחותו בת עמי: "זה היה נראה כאילו התגשמו משאלותיך, לכבוד בר המצווה שלחו לך משמים את מה שביקשת." הוא סיים שמונה שנות לימוד בבית הספר הממלכתי דתי היסודי ביבנאל, ואחר כך המשיך בבית הספר התיכון התורני לבנים בטבריה. אריה היה תלמיד מבריק אך כמעט שלא היו לו מחברות. המורים דרשו ממנו סדר, אך ללא הועיל. הוא היה מעין "פרופסור מפוזר", כזה שלא אוהב בירוקרטיה והידע החשוב נמצא אצלו בראש. בשנים הראשונות של בית הספר, היו האנציקלופדיות ספרי הקריאה החביבים עליו, אנציקלופדיות מכל הסוגים והמינים. במיוחד אהב ללמוד היסטוריה, הן את ההיסטוריה של ארץ ישראל והן של ארצות אחרות. אריה ידע את התשובה לכל שאלה בהיסטוריה – מתי בדיוק פרצה מלחמה, שאף אחד לא ידע את שמה חוץ מספרי ההיסטוריה? מי היו היריבים משני צדי המתרס? ועל רקע איזה רקע היא פרצה? הוא ידע כמעט בעל פה את "עמוד האש" על מאות עמודיו. ובכלל, היה בעל ידע כללי רב והתעניין במגוון תחומים. קרא כל אות כתובה שמצא בהישג ידו, תמיד אחז בספר או בחוברת, תמיד נרדם עם חומר כתוב. הוא גם אהב לצייר על פי סיפורים ידועים שקרא ואהב. אריה חלם לבנות לעצמו חיים בריאים ופשוטים שישתלבו בחיי האמונה ושמירת המצוות, רצה לגור על ההר, ליד דיר העזים שמחוץ למושבה, בחיק הטבע, כמו פעם, רק הוא עם משפחתו שיקים. חלם על חיים ללא חשמל ועמודי חשמל; חשב לייצר ולהפיק חשמל בדרכים שאינן מזהמות את הסביבה, למשל מאנרגיה סולרית ומאנרגיית הרוח החזקה הנושבת בהר. "חשמל ומים חמים לא כל כך חשובים, אפשר להסתדר גם בלעדיהם," אמר לחברו תמיר. כשהיה בכיתה י"א, שלח בן דודו בקשה בשמו להצטרף לגדנ"ע צלילה. מכאן הייתה הדרך סלולה לגיוס ליחידה בחיל הים. גם במראהו היה תמיד מיוחד. את הזקן החליט לא לגלח וחבש כיפות גדולות עוד לפני שזו היתה האופנה של נוער הגבעות. לאחר שסיים את לימודיו בכיתה י"ב הוא המשיך ללימודים בישיבת "שבי חברון" והתחזק שם באמונתו במשך חצי שנה עד למועד גיוסו. אריה הוקסם מהעיר חברון, התפעל מסוכות הגפנים שאיזור חברון מבורך בהן, והיה חוזר הביתה עמוס ברשמים חדשים. לעתים היה מביא לאמו כלי חרס מצוירים. תמיר, חברו מהישיבה כתב: "הכרתי אותך מעט מאוד זמן, פחות משנה. למדנו יחד בישיבת 'שבי חברון'. אולם למרות הזמן הקצר אני מרגיש כי נשמתי התחברה אליך באופן מדהים… אני כל כך מתגעגע לחיוך שלך, המדהים, שובה הלב, הממיס כל אחד תוך שניות. מתגעגע לתמימות שלך. איך תמיד עשית מה שביקשו. תמיד עשית מה שצריך, בלי לשאול שאלות, כי הכול היה לך כל כך ברור. מתגעגע לאישיות שלך, לנשמה שלך. נשמה טהורה שכזו, שרוצה לעשות רק טוב. איך שילבת בצורה מדהימה כוחות ועוצמות שנתנו לך את היכולת להיות לוחם בשייטת, ולעומת זאת להיות אדם בעל נפש עדינה כל כך. לדעת להקשיב ולהתחשב – פשוט מדהים. אני זוכר שלפני שהתגייסת החלטנו ללמוד יחד הלכות צבא על מנת שיסייע לך הידע בעת שירותך. אני הייתי לחוץ בשבילך שמא בזמן הקצר שנותר לא נספיק הכול, ואולם אתה היית רגוע. כי גם בזה היית כל כך טבעי, כל כך זורם, 'יהיה בסדר' אמרת, 'נסתדר' ". אריה קיבל כל אדם כמו שהוא, בחיוך, בקבלה מלאה, באהבה ובפרגון. אהב לעזור, להתנדב, לעשות ככל יכולתו למען אחרים. תמיד שאף לעשות יותר, למען המשפחה, למען החברים, לעם ישראל. יחד עם זאת, פעמים רבות חש שהוא לא מספיק. אריה המעיט בערך הנתינה שלו, בחשיבותה, לפעמים עד כדי ביטול עצמי. כה חשוב היה לו לשמח אחרים ושאנשים סביבו יהיו שמחים, אמו מספרת שאמר פעם: "אפילו אם יעשו לי פעם אזכרה, שלא יהיו עצובים, שישמחו, שישירו וישתו 'לחיים'." בדף האחרון של אחד מהספרים שאריה אהב מאוד לקרוא, הוא כתב פעם משפט מן המקורות: "כשבן אדם נולד כולם צוחקים והוא בוכה. כשבן אדם נפטר כולם בוכים והוא צוחק." הוא אהב לשיר, בעיקר שירי ארץ ישראל ובייחוד את השירים הישנים "שירים שנס לייחם" כמו שקרא להם. אריה כיבד מאוד את הוריו. הוא היה גאוותה של אמו, ובמשך השנים היה ליד ימינו של אביו: עבד לצדו במשק החקלאי המשפחתי, נהג על הטרקטור בשדה, רעה את העזים או חלב אותן בדיר, איבק את התמרים ועוד ועוד. בשבת הלכו יחדיו האב ובנו לבית הכנסת. לאריה לא היה קל עם דרישות האב להתמיד בעבודה, בלימודים ובשמירת המצוות, אך הוא מעולם לא התמרד כנגדן, אלא למד לאהוב את החיים הללו. עבד בחקלאות ברצון ובחיוך, ותמיד הצטער שלא הספיק לעשות יותר. הוא היה תלמיד טוב, אבל אם אביו נזקק לעזרה נוספת במשק, הוא נשאר בבית. בת עמי אחותו כתבה לו-לזכרו: "היינו אחים קרובים, רבים הרבה, אבל גם עוזרים אחד לשני, עובדים ביחד במשק… לך תמיד הייתה הסתכלות מיוחדת, מלמעלה, הסתכלות של מעבר לעתיד, הסתכלות של שנים עברו ושל מה שעתיד להיות. מין מבט כולל… תמיד נתת לי הרגשה שאני אחותך הגדולה והחכמה, עם הזיכרון הכי טוב (ואני יודעת שהזיכרון שלך הכיל הרבה יותר), נתת הרגשה טובה ותומכת, ולא נתת לי להיות עצובה חס ושלום, תמיד ניסית לשמח." אריה התגייס לחיל הים בפסח תשנ"ד, ב-6 באפריל 1994. במהלך המסלול שעבר בקומנדו הימי לשייטת 13, לא פעם חש שהמקום בשייטת יוקרתי מדי עבורו והוא לא היה בטוח שהוא מתאים ליחידה מובחרת זו. כמעט עד סיום המסלול היו לו ספקות אם הוא עושה מספיק. ביחידתו הוא היה החייל הדתי היחידי, יוצא דופן בנוף האנושי. אריה חבש כומתה ככיסוי ראש ושמר על אורח חייו הדתי, ולא פעם היה עליו להתגבר על קשיים בתחום זה, כמו למצוא אנשים שיסכימו להשלים מניין לתפילה. על אף שונותו, הוא דווקא בלט לטובה בתחום החברתי וציוניו הגבוהים במבחנים הסוציומטריים שיקפו זאת, על כן המשיך במסלול. בשנה השלישית לשירותו הצבאי יצא לקורס חובשים, צ'ופר שהתאים מאוד לאופיו. לאחר מותו ספד לו חניאל חברו מעין צורים: "עז נפש ועניו, שקט כמים וחד כסלע, מושא הערצתנו בקורס חובשים קרביים." בכל אירוע בשייטת הגיעו חבריו מהישיבה בטבריה ומהישיבה בחברון כדי להשתתף בשמחתו. אריה סיים שירות חובה בפסח תשנ"ז ב-5 באפריל 1997 והחל את שירות הקבע שלו שהיה אמור להסתיים ארבעה חודשים אחרי המבצע בלבנון שממנו לא שב . בלילה שבין 4 ל-5 בספטמבר 1997, במסגרת מבצע "שירת הצפצפה" של שייטת 13, יצא כוח לפעילות מבצעית. בציר שכונה ברשת הקשר הישראלית "דרך הערבה", ליד אנצריה, נתקל הכוח במארב מחבלים ובזירת מטעני צד. במהלך הקרב שהתחולל התפוצץ גם המטען שנשא הכוח. לאחר הפיצוצים התפתח במקום קרב מול המחבלים. הקרב וניסיונות חילוץ הנפגעים נמשכו שעות ארוכות. רק עם שחר התגלתה התמונה הקשה. אריה נפל בקרב ועימו אחד-עשר לוחמים: סגן-אלוף יוסי קורקין, רב-סרן ד"ר יצחק בנטוב, סרן ד"ר דגש מאהר, סרן רם לוינס, סרן צבי גרוסמן, רב-סמל רז טבי, רב-סמל יוחנן הילברג, סמל-ראשון גיא גולן, סמל-ראשון גל רודובסקי וסמל-ראשון יניב שמואל. רב-סמל איתמר איליה, מלוחמי הכוח, הוכרז נעדר באותו לילה, ורק ביוני 1998 הובא למנוחות בישראל. "אסון השייטת" הוא הכינוי המוכר לאירוע זה אשר נחשב לקשה ביותר בתולדות השייטת. ביום ג' באלול תשנ"ז (5.7.1997) נפל רב-סמל אריה אברמזון בקרב בלבנון, והוא בן עשרים ושתיים בנפלו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין יבנאל-בית גן. הותיר אחריו הורים וארבעה אחים. בנה הגדול של בת עמי נקרא על שמו. לזכר הנופלים הוקמה אנדרטה בחוף שבי ציון. האנדרטה בנויה משתים-עשרה טבלאות של סלע כורכר קשה הנשענות זו על זו ונוטות צפונה לעבר לבנון. במקום הוצב גם סלע שנקבע בו לוח ברונזה ועליו מוטבעים שמות הנופלים. הספינה אח"י כידון, הוטבעה בשנת 1997 מול חוף שבי ציון, כדי שתשמש אתר צלילה להנצחת זכרם של שנים-עשר החללים, לוחמי השייטת. אנדרטה נוספת הוקמה בטיילת חוף ראשון לציון, ששמה "טיילת שייטת 13". האנדרטה בנויה מתריסר עמודי פלדה עם שמות הנופלים, היוצרים את הסמל מגן דוד.
