אברמוביץ, יעקב

בן אסתר ומנחם מנדל. נולד ביום ב' באדר תרל"ה (1875) ביאסי שברומניה. עם ראשית העליה הראשונה, בשנת 1883, עלתה משפחתו לארץ-ישראל. המשפחה התגוררה תחילה בירושלים, ולאחר שנתיים התיישבה בראשון לציון. יעקב למד בבית הספר העברי הראשון בארץ שהוקם בראשון לציון, ולאחר סיום לימודיו עבד במשק המשפחתי. הוא היה מטובי האיכרים בראשון לציון, בחור נפלא, רוכב מצוין, אמיץ כח וזריז בעבודתו המשקית, אולם אומץ לבו הביא עליו את מותו. ביום כ"ב באלול תרס"ב (24.9.1902) הגיעה למושבה חבורת ערבים נוצרים שבראשם בנו של ראש עירית יפו לשם משא ומתן על מכירת אדמות למושבה. בני החבורה השתכרו והחלו מגדפים את היהודים, נטפלים לצעירות ואף היכו את אחד האיכרים. יעקב חש לעזרה, ובתגרה שהתפתחה נורה על ידי מנהיג החבורה ונהרג. הוא הובא למנוחות בבית העלמין שבמושבה. הניח אשה ובת, הורים וחמשה אחים ואחיות. לזכרו של יעקב הקימו אביו ואחיו בנין בן שתי קומות ששימש כבית "ביקור חולים" (קליניקה) בראשון לציון ובנין שני ל"הכנסת אורחים". סיפור נפילתו מסופר ב"ספר ההגנה", ב"מאה שנות שמירה בישראל" וב"ספר ראשון לציון".