אברמוביץ, דוד

בן שמואל והניה. נולד ביום כ"ו בכסלו תש"ז (19.12.1946) במינכן שבגרמניה, להורים ניצולי מחנות המוות, שעברו למחנות העקורים וגמרו אומר לעלות לארץ. שנתיים אחרי שנולד בנם דוד עלו עם גלי העלייה הגדולים מאירופה והגיעו לחופי הארץ. דוד למד בבית הספר היסודי "יזרעאל" בעפולה והיה תלמיד למופת. הכל חיבבוהו והעריצוהו, לרבות מוריו ומחנכיו. לאחר שסיים לימודיו בבית הספר היסודי למד בבית הספר התיכון המחוזי בעפולה, במגמה הביולוגית. גם כאן נתגלו כשרונותיו במדעי הטבע והוא סיים לימודיו בהצטיינות. דוד התעניין גם בספורט ועסק בבניית דגמי מטוסים במסגרת גדנ"ע-אויר. הוא היה חבר פעיל בתנועת "השומר הצעיר" ובשעות הפנאי עסק בספורט הכדורגל והכדורסל. הוא היה כ"צבר" לכל דבר, כולו שופע עליזות וביטחון. כתלמיד בית הספר התיכון נהג לצאת לכל המסעות, הטיולים והצעדות וצבר מדליות ותעודות. לאחר שסיים את לימודיו התיכוניים קיבל מילגה ממשרד הבטחון לעתודה האקדמית, להמשך לימודיו באוניברסיטה העברית בירושלים, בפקולטה למדעי הטבע (ביוכימיה ומיקרוביולוגיה). הוא היה צמא דעת גם אחרי שגמר את לימודיו באוניברסיטה. דוד התגייס לצה"ל בנובמבר 1967. בימי שירותו עשה רבות למען החיים החברתיים והתרבותיים בקרב חבריו לנשק ופעילות זו התקיימה במועדון, בין הפגזה להפגזה. כדרכו מנעוריו המשיך להתעניין באמנות ולקנות דעת מחוברות מדע, שהיה מקבל מדי חודש בחודשו. הוא לא היה "תולעת ספרים" וצמאונו לידע ולמדע לא השבית את אהבת החיים שלו. הא אהב מוסיקת ג'ז ושירי דת כושיים ולעת מצוא ניסה את ידו בכתיבת שירים רציניים (על אהבה, נוף ומוות) – ושירים היתוליים למסיבות. חברתו, שעמד להיכנס עמה לחופה סמוך ליום נפלו, סייעה בניקוד השירים שכתב וכך יצר ספר שירים שלם. כעתודאי עבר בחודשי החופש אימוני טירונות, קורס מ"כים וקורס קצינים. במלחמת ששת הימים השתתף בקרבות על ירושלים ובאבו-תור. טבילת האש הראשונה עברה עליו בהפגזת האויב. אחרי שסיים את לימודיו באוניברסיטה (בנובמבר 1967) והוענק לו תואר B..A במדעי הטבע הוצע לו לעבוד במקצועות התמחותו, אך הוא סירב וביקש להתנדב לחיל קרבי. בשירותו הסדיר בצה"ל עבר קורס קציני תותחנים והוענקה לו דרגת סגן משנה. הוא שימש בתפקיד קצין סיורים ותצפית. בהתקרב מועד שחרורו מן הצבא החל לתכנן את המשך לימודיו, וקיוה כי בשנת שירות הקבע עליה התחייב כעתודאי יועבר לתפקיד במרכז הארץ. בבית לא נהג לספר על הצבא ורק דאג להרגיע ולהשרות ביטחון בלב בני משפחתו כי לא יאונה לו דבר, וכי "הכל בסדר ואין בעיות". את ביקוריו ניצל גם לסייע בידי אחותו, שרה, בלימודי הביולוגיה שלה. בסוף חודש יוני 1969 הוזעק גדודו ממחנה הנופש שלו שעל שפת הים, כדי לתגבר את הארטילריה בחזית התעלה. ביום י"ח בתמוז תשכ"ט (4.7.1969), בדרכו חזרה אחרי שהמשימה הושלמה, נפל סגן דוד בעת מילוי תפקידו והובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בעפולה. מורתו כתבה לציון דמותו: "אז עשיתי צעדי הראשונים כמורה, הייתה זו כיתתי הראשונה, המחזור הראשון שלי, ודוד היה מאותם תלמידים טובים בהם נעזר המורה. בעיני תלמידים אלה מחפש המורה את ההבנה וההסכמה, מהם שאב הוא עידוד ושמחה ובהם הוא תולה תקוותיו. ואכן לא הכזיבו התקוות. נער בן 15 היה – בהיר עיניים, ופקוח מבט ונבון". מפקד גדודו כתב עליו: "דוד היה בשבילנו יותר מקצין. היה בו קסם מיוחד, קסם של רצינות. הוא היה מבוגר ולכל דבר ניגש ביסודיות וברצינות. הוא מילא תפקיד בכיר ביחידה ועשה זאת בהצלחה מוחלטת, הראויה לשבח. חיבבתיו כאדם – ומעל הכל ראיתי בו את הבן המסור והדואג לשלום הבית. מדי פעם היה מבקש חופשה קצרה כדי לראות מה שלום אמא ואבא – – – היינו חבורה מגובשת בעלת מוראל גבוה ומאז הלך, אופפת אותנו ריקנות – – – דוד היה כליל השלמות". בספר "נזכור", בעריכת יהודה האזרחי ובהוצאת האוניברסיטה העברית בירושלים והסתדרות הסטודנטים בה, כלולה פרשת חייו ומותו.