אברמוביץ, דוד

בן זיסל וקלמן, נולד ביום כ"א באדר תש"א (20.3.1941) בעיירה קופיגרוד באוקראינה, שבברית-המועצות. כשפרצה מלחמת העולם השנייה, נשארה משפחת אברמוביץ עם תינוקה בקופיגרוד ומשם הועברה למחנה שבפיקוח הנאצים. בשנת 1942 הם הצליחו להימלט מהמחנה ולהסתתר באחד הכפרים שבסביבה. הנאצים גילו את מחבואם והחזירו אותם לגטו. הם שהו בגטו עד סיום המלחמה. שנות ילדותו של דוד עברו עליו ברעב ובמחסור חמור. בשנת 1948, כשהיה בן שבע, החל דוד ללמוד בבית-הספר היסודי. הוא סיים לאחר שבע שנות לימוד. המצב הכלכלי הקשה של המשפחה לא אפשר לו להמשיך בלימודיו. רק בשנים 1956-7 למד דוד בבית-ספר מקצועי במגמת מסגרות. חלומותיו של דוד התמקדו בעלייה לארץ. הוא האמין שחלום זה יתגשם והוא יעלה יחד עם המשפחה כולה. לא אחת הובהל למשרדי הק.ג.ב., והוזהר שלא להיסחף אחר התעמולה הציונית. נאמר לו, שאם יוסיף לדבר בקול רם על עלייה לארץ, ייכלא בבית-סוהר. חייו בברית-המועצות היו קשים מבחינה כלכלית ומבחינה מוסרית. הוא לא השלים עם גילויי האנטישמיות בה. בשנת 1980 התגשם חלומו. בחודש מרס עזבה המשפחה את ברית- המועצות ועלתה לישראל. דוד גינה את היהודים שקיבלו אשרות מישראל ונסעו לקנדה, ארצות-הברית או לאוסטרליה. דוד ומשפחתו הופנו עם עלייתם לדימונה. דוד עבד במפעלי "כיתן דימונה", ובאותה עת למד באולפן. בפרק זמן קצר יצא לו מוניטין של אדם נדיב לב, מוכן תמיד לעזור לזולת מבלי לגרוע מנאמנותו למשפחה כבעל נאמן, כאב המשמש דוגמה לשני ילדיו, כבן וכאח טוב. שירותו במילואים הסב לו קורת רוח. הוא נענה ברצון לכל קריאה, כי היה חדור רצון לתרום את תרומתו להגנת הארץ. ביום ט' באלול תשמ"ג (18.8.1983) נפל דוד בעת מילוי תפקידו והובא למנוחת עולמים בבית-הקברות הצבאי בבאר-שבע. הוא הניח אחריו אשה – בתיה, בן – רומן, בת – רימה, הורים, אח ואחות. במכתב ששלח למשפחה, כתב מפקדו: "על אף הזמן הקצר שהיה בחברתנו, התחבב על כולנו בזכות אישיותו ורצינותו. הוא מילא את תפקידו במסירות ובאחריות רבה"