אברמוביץ, אמיר

בנם הצעיר של מרטה ובנימין. אמיר נולד בטבעון ביום ט"ו בתשרי תשמ"א (25.9.1980). אח לדינה ולעזריאל. אמיר גדל בבית חם, עם אחות ואח מבוגרים ממנו בהרבה ועם כלבת בוקסר שהייתה לו כאחות, מספר אביו. הוא למד בקריית טבעון, החל בבית ספר יסודי "נרקיסים" והמשיך לתיכון "אורט" על שם גרינברג, אותו סיים בהצטיינות במגמת אלקטרוניקה. חבר של האח סיפר: "מגיל צעיר אני זוכר אותך כספורטאי. בילדות לימד אותך אחיך עזריק התעמלות קרקע, ויש סיכוי טוב שלא היה ילד בטבעון שעשה יותר שכיבות סמיכה ממך … עזריק פרש עליך חסות מגיל צעיר, ובעצם כאילו שלושה הורים היו לך. מגיל צעיר טיפחתם קשר עמוק שנמשך כל השנים אל תוך הבגרות. תמיד היו לשני האחים העיסוקים הספורטיביים המשותפים. כשבגרנו והייתי מתקשר אל עזריק הייתי בדרך כלל שומע שאתם בדיוק עולים אל המוחרקה באופניים מהעמק, או שאתם רוכבים שבעים או מאה קילומטרים, להנאתכם". אמיר אהב מאוד סרטים וספרים בנושאי מדע, מדע בדיוני ופנטזיה, ומגיל צעיר בלטה אהבתו לעולם הווירטואלי, שבאה במקביל להתעסקות בדברים הממשים והאמיתיים. מילדות עד יומו האחרון היה אמיר חובב מושבע של משחקי רשת ממוחשבים, כגון: WORLD OF WARCRAFT WOW, מבוכים ודרקונים D&D, MAGIC. ואף על פי שאלה משחקים דרך המחשב הרי שלימים הוא הכיר את שותפיו במשחק במדינות שונות, ויש מהם שהפכו להיות חברים אמיתיים – בבגרותו הוזמן אמיר ללונדון, למסיבת יום הולדת של אחד מחבריו למשחק. אמיר טס ללונדון והם בילו יחד בעיר כמה ימים. אמיר שפע אהבה למשפחתו, מספר אביו בנימין: "הוא ידע לתת בלי לדבר, אלא במעשים, בנוכחות שלו, בהשתתפות שלו. מדי שנה הוא הקפיד על הסקי המשפחתי ושום טיול למקום אקזוטי במזרח לא היה מפתה אותו לוותר על כך". ב-25.11.1998 התגייס אמיר לצה"ל, לחיל התקשוב (שמו אז – חיל הקשר, האלקטרוניקה והמחשבים). הוא סיים בהצטיינות יתרה קורס טכנאי קשר וצורף לסגל ההדרכה בבסיס הטכני של חיל האוויר. עד מהרה בלט במקצוענותו שמשמעותה מצוינות במקצועיות שלו וביכולותיו הגבוהות, ולבקשת מפקדיו המשיך אחרי שירות החובה לשנת קבע. בשנת 2002 השתחרר אמיר משירות הקבע ומאז שירת במילואים בגדוד התקשוב הפיקודי. בשנים הבאות הוא התייצב לשירות בכל עת שנקרא ושירת מתוך מחויבות אמיתית לצה"ל. עם שחרורו עבר אמיר לבאר שבע והחל ללמוד באוניברסיטת בן-גוריון בעיר, בפקולטה לביולוגיה. הוא סיים בהצטיינות יתרה תואר ראשון ושני בתחום מיקרוביולוגיה ואימונולוגיה, תוך שהוא מקבל כמה תעודות הצטיינות על מחקריו במהלך הלימודים, ואף קיבל מלגה כדי להמשיך במסלול ישיר לתואר שלישי, דוקטורט בתחום חקר הזיקנה (גרונטולוגיה). ריינה, חברה ללימודים של אמיר מיומו הראשון בבאר שבע, סיפרה: "אמיר הודיע לי שבא ללמוד ביולוגיה כדי לדעת להילחם בזיקנה. הוא רצה שאנשים לא ימותו … אמיר לא יכול היה לשאת את המחשבה שמישהו סובל. לא הסכים לעשות אף ניסוי על אף חיה בלימודי הביולוגיה. במקום הניסויים הוא עשה מבחנים קשים מאלה שלנו, והצליח בהם הרבה יותר מאיתנו. הוא לא הסכים לאכול חיות, אפילו לא 'מנטוס' כי יש בזה ג'לטין. הוא אפילו הפסיק לאכול 'מרס' – החטיף האהוב עליו – כשגילה שגם הוא נגוע, ועבר לאכול 'אגוזי' ישראלי. אמיר לא הסכים להרוג יתוש שעקץ אותו לפני שנייה – לא כמטפורה, באמת …" ד"ר דה גריי, עורך של " "Rejuvenation Researchהאולמי, סיפר שאמיר היה חוקר אנרגטי עם תשוקה לא רק להבין את תחום ההזדקנות, אלא גם לעשות הבדל בקשר לכך. על התחום שאמיר חקר, הזיקנה ודרכים להילחם בה, כתב פרופסור מורדיאן מהאוניברסיטה בקייב, אוקראינה, שעבד איתו: "הוא נכנס איפה שהמלאכים פוחדים לדרוך …" בשנת 2010, במקביל לסיום לימודי הדוקטורט, החל אמיר ללמוד בערב לתואר שני במינהל עסקים באוניברסיטת תל אביב. גם שם בלט עד מהרה בחוכמתו, בגיבוש חבריו ללימודים ובנכונותו לסייע בכל עת. גיא יקותיאל, מתרגל שלו, סיפר: " … אמיר ידע, לפעמים היחידי מכל הכיתה, להשיב על כל השאלות והתרגילים, גם הקשים ביותר. אמיר הצליח לבלוט בכיתה כבר בשיעורים הראשונים. נראה היה כי גם חבריו לכיתה השגיחו בתכונותיו הטובות וכי הוא היה אהוד עליהם". היה לאמיר מוטו שליווה אותו כל חייו – קודם תלמד ורק אחר כך תעשה. כך בהשקעתו הנרחבת בלימודים, כך בהתעסקותו בסקי ובגלישה, כאשר רק כשהגיע לרמה גבוהה העיז "לטוס" במורדות ההרים, וכך בנהיגת אופנוע: אמיר מאוד אהב אופנועים כבדים, אך היה מודע לפן הבטיחותי והדבר הראשון שעשה כשרכש לעצמו אופנוע היה לעבור קורס ברכיבה מתקדמת. עם האופנוע הוא טייל בכל הארץ. מספרת חברה: "לאופנוע הכבד שלו קרא בייבי. כשהיה רואה אופנוע כבד באחת החניות היינו נעצרים להסתכל עליו לפחות כמה דקות. רעש מנוע נוהם היה כמוזיקה לאוזניו". "אמיר בנה את חייו לגמרי לפי השקפותיו", כותב אביו, "מילדות הוא ידע מה מתאים לו, מה נכון לו, וכל החלטותיו נעשו אחרי מחשבה. כל דבר שאמיר עשה הוא עשה ביסודיות. הוא הקשיב ושקל דבריהם של אחרים, אך בסוף ההחלטה הייתה תמיד שלו. בדיעבד, כל ההחלטות שלו היו טובות …" האינטליגנציה הגבוהה בה ניחן וחוכמתו הלכו כל השנים בד בבד עם צניעותו. משפחתו לא ידעה אף פעם שהוא שוב צפוי לקבל תעודת הצטיינות. בכל טקס של סיום תואר באוניברסיטה אמיר היה צריך לענוד סרט אדום על חולצתו, המסמן את הצטיינותו. הסרט בעיקר הביך אותו, ובסיום הטקס הוא מיד היה מסיר אותו כדי 'להיות כמו כולם'. אמיר נפל בעת שירותו ביום י"ג בטבת תשע"א (20.12.2010). יום קודם לכן הוא גויס למילואים, ובערב, במקום לנוח בבית חבר קרוב לבסיס, הוא העדיף לחזור לבית הוריו ולצפות יחד איתם במשחק כדורגל מהליגה הספרדית. בבוקר יצא לבסיס על אופנועו ובדרך נהרג בתאונת דרכים. אמיר היה בן שלושים בנפלו. הוא הובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית בבית העלמין בקריית טבעון. הותיר הורים, אחות ואח. אמיר הועלה לדרגת רב-סמל ראשון לאחר מותו. בטקס קבלת תעודות שנערך באוניברסיטת בן-גוריון בחודש יוני 2011 הוענקה להוריו של אמיר תעודת התואר שלו, המעידה על סיום לימודי הדוקטורט בהצלחה. כתבה מרטה, אימו של אמיר: "חייו היו קצרים וכמובן שלא הספיק להגשים בהם הכול, אך למרות זאת הישגיו אינם מעטים וכל מה שעשה, עשה את הטוב ביותר. מצוינות לא הייתה ערך שהוא דיבר עליו, הוא פשוט הגשים אותו הלכה למעשה". אחיו של אמיר, עזריאל, כתב במלאת חודש לנפילתו: "אני מוצא שכשאני חושב עליך אני מתמלא שמחה ואהבה על מי שאתה ועל כל הטוב שהיה לנו יחד. אני מצליח לנווט את הכאב לכיוונים חיוביים (בעיקר בלנסות לא להישבר בעליות הקשות הביתה, כמו שאתה היית כשרכבנו יחד). אבל בשאר הפעמים אני פשוט נשבר ובוכה, בוכה בשביל שלושים שנה איתך, בוכה בשביל כל השנים קדימה בלעדיך … אחד השינויים שחלו הוא שיותר לא רצים שירים שמחים בראש, רק מלנכוליים". דינה, אחותו של אמיר, כתבה: "עבר חודש. כבר עבר חודש. מה השתנה? מצד אחד לא הרבה. אותו בית, אותם שמים, אותן חדשות מעצבנות … אבל הכול השתנה. את אבא שלי אף פעם לא ראיתי בוכה, היום זה חיזיון לא נדיר בכלל. פתאום הקמטים על הפנים של כולנו בולטים יותר, וזה רק מבחוץ. מבפנים זה כבר לא קמטים, זה חריש עמוק של עצב, של חסר, של הקושי לקבל שאנחנו באל-חזור. לפני שבוע, במטבח אצל אימא היא פתחה איזה ארון וחיפשה משהו. שאלתי אותה: 'מה את מחפשת', והיא ענתה לי בפשטות: 'את יום האתמול'. זה כנראה מה שיקרה עכשיו, אנחנו כל הזמן נחפש את יום האתמול". ריינה, חברה של אמיר מהאוניברסיטה, כתבה: "אמיר היה יחיד במינו, חוץ מהיותו גאון שהעולם הפסיד. טוב לב שנשפך מהאוזניים. גבר שהעולם לא היה רגיל אליו, ואולי גם הוא אף פעם לא התרגל לעולם עד הסוף … אני מקווה שאנו הביולוגים טועים, ולא הכול מולקולות, ולא הכול מת. שאתה שם, שומע אותי בספרה אחרת. ואז אני מדמיינת אותך לידי, אומר לי שדת זה לחלשים, אנחנו ביולוגים. אז מתישהו המולקולות שלי יצטרפו לשלך". ספדה נטלי, חברה ללימודים של אמיר: "זו הייתה זכות להכיר אותך כאחד האנשים המדהימים והחכמים ביותר. לא היו אנשים שהכירו אותך ולא אהבו. במחקר עבדנו יחד על פרויקט משותף ותמיד אמרנו שזה כיף לחשוב ביחד ולהסביר דברים מסובכים. בכל דבר חיפשת היגיון, ואני תמיד אמרתי שברפואה ובביולוגיה אין היגיון … והנה עכשיו אני גם לא מצליחה למצוא היגיון במה שקרה". פרופ' ואדים פרייפלד, המנחה של אמיר לדוקטורט, פרסם מאמר לזכרו בירחון מקצועי של אוניברסיטת בן-גוריון. פרופ' Gideon Grafi הקדיש פרק בעבודתו אודות תאי גזע לאמיר, שזה היה חלק מרכזי מהתחום אותו חקר. המשפחה יזמה מתן פרס על שם אמיר, פרס שיוענק לחוקר מצטיין בפקולטה למדעי הבריאות באוניברסיטת בן-גוריון בבאר שבע, בה הוא למד.