אברך, חנה (חנקה)
בת נעמי ומנשה, נולדה ביום כ"ו באדר ב' תרפ"ט (7.4.1929) במושב גבתון, בשנת משבר ומצוקה לציבור הפועלים בארץ. קשה היה גידול הבנים למשפחת עמלים הנאבקים קשות על קיומם ונאחזים במאמץ חלוצי על-אנושי בקרקע המולדת. ברוח זו גדלה הילדה ומכאן שורשיותה העמוקה וכוחה הנפשי הרב בכל דרכיה. חנה סיימה את לימודיה בבית-החינוך לילדי עובדים והחליטה להמשיך וללמוד חקלאות ולשם כך הלכה לבית-הספר החקלאי לבנות בעיינות. בגיל 10 הצטרפה לתנועת-הנוער "המחנות העולים". היתה ערה מאוד לכל המתרחש ביישוב ושיתפה את עצמה בבעיותיו. בבית-הספר התמסרה באופן מיוחד לתלמידות עולות חדשות אשר זה מקרוב הגיעו לארץ וניסתה להקל את קליטתן ולהדריכן. היתה בין יוזמות הגרעין ההתיישבותי שהקימו בוגרות עיינות ועם גרעין זה הלכה להכשרה חלוצית למעוז-חיים. עם תום הכשרתה הצטרפה לקיבוץ בית הערבה. יפה, מפותחת וערה, בעלת יוזמה ומרץ. היתה לאחת הדמויות המרכזיות בקיבוץ. משנאלצו חברי הקיבוץ לנטוש את בית הערבה בשל הרעת תנאי הביטחון במקום, החליטה חנה להישאר עם אלה אשר הורדו לסדום, כדי להמשיך להילחם ולהיאחז בים-המלח המנותק לחלוטין מכל היישוב ונתון בסכנת התנפלות תמידית. באותו זמן נפל חברה בקרב על מלכיה שבצפון והיא זועזעה קשות, אך בכוחה הנפשי המשיכה בעבודתה היומיומית הקשה ללא רתיעה. היא כותבת להוריה באותם הימים: "… ברור לי כי יהודה מת מות גיבורים וידע לשם מה הלך ולמה הקדיש את כל כוחו ומרצו… הוא היה אחד מרבים ותפקידו אשר מילא מחייב אותנו להמשיך וללכת בדרכו. חזקו ואמצו! ראו, זאת מבקשת בתכם, שחברה הוא אשר נפל. אם אדע כי ידעתם לשמור על רוחכם אוכל ביתר קלות להמשיך את חיי…" אחרי תקופה ארוכה של ניתוק ומצור קיבלה חופשה לימים מספר ואמרה להגיע הביתה במטוס מסדום. ביום י"א בתמוז תש"ח (18.7.1948), בעת שקרב המטוס לנחיתה בשדה דב ליד תל-אביב, הוא נקלע להפצצה מצרית על העיר ונחת נחיתת-אונס בחולות נבי רובין. כנופיה מערביי הסביבה תקפה את נוסעי המטוס והרגה חמישה מהם וחנה ביניהם. היא הובאה למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנחלת יצחק.
