אברהמי, יקיר

בן יוכבד ואהרון. נולד ביום כ"ה באלול תשמ"ו (28.9.1986) ביישוב הקהילתי נירית שבשרון. ילד "סנדוויץ'?", אח ללביאה – הבת הבכורה ונועה – בת הזקונים. יקיר היה ילד בריא, נמרץ, שמח ושופע הומור. כבר בגן הילדים ניכר כי הוא טיפוס חברותי שאוהב לצחוק ולהתבדח, ותכונות אלו ליוו אותו גם בהמשך. על פי החלטת אמו נשאר יקיר בגן חובה שנה נוספת, ולכיתה א' עלה בן שבע, בשל וסקרן לקראת החוויות החדשות המצפות לו. את לימודיו היסודיים עשה בבית הספר "אהרונוביץ'?" שבכפר מלל, ובתום כיתה ו' המשיך לחטיבת הביניים והתיכון "עמי אסף" שבבית ברל. ילד טוב וממושמע היה, ידע לקנות את ליבם של המורים, ואהוב על כל החברים. ימיו של יקיר היו גדושי פעילות ספורטיבית: הוא עסק בג'ודו, בכדורסל, באמנות הלחימה "קפוארה" ובריצות, ואף השתתף בחוג הישרדות. הייתה ליקיר נוכחות מרשימה והופעתו החיצונית לעולם מוקפדת ומטופחת. חבריו העניקו לו את שם החיבה "יוק", ובבית אף זכה לכינוי "שיח' סעודי"… בספר המחזור נכתב על יקיר: "יקיר השחרחר להפתעת כולם מגיע מנירית, ואם יצא לכם להכיר אותו… אתם יודעים שלשטויות את כולם הוא מסית. כולם בטוחים שהוא מדבר בשפה זרה (של שחורים…), וזאת כי הוא אף פעם לא מוציא מילה בכיתה. בפיאסטה ובוולוו הוא נוהג כל הזמן, כולם יודעים! יוק הוא בחור מסוכן." לב זהב היה ליקיר, וכולו שופע חום ואהבה. "נדיר למצוא חבר כמו יקיר," סיפרה אחת מידידותיו, "אדם שכולם אוהבים וכולם מחבבים, וזה מפני שתמיד אהב את כולם וקיבל את כולם כמו שהם, וכיבד אותם – בין שהסכימו איתו ובין שלא." בעבור חבריו היה יקיר מודל לחיקוי; בסביבתו תמיד היה שמח: בדיחות, צחוקים, יציאות לבילויים ומוזיקה טובה, והכלב ויסקי, שיקיר אהב כל כך, שמסתובב לכולם בין הרגליים. מוזיקת הרגאי הייתה חלק בלתי נפרד מחייו של יקיר ומנשמתו. קירות חדרו היו מעוטרים בתמונותיו של בוב מארלי – הזמר האהוב עליו, ואוסף כלי ההקשה שבהם ניגן גדל בהתמדה. חלומו הגדול של יקיר היה לנסוע לאחר הצבא לג'מייקה – ארץ מולדתה של מוזיקת הרגאי המיוחדת כל כך, השמחה והקצבית. יקיר היה חדור מוטיבציה לתרום לצבא ולמדינה ככל יכולתו, ודיבר כל העת על רצונו להתנדב ל"שייטת". לפיכך, בהתקרב מועד הגיוס, הגביר את אימוני הכושר, ואף עודד את חבריו להצטרף אליו. מספר אחד מהם: "היה ליקיר כושר מטורף וכריזמה של לוחם אמיתי. היינו רצים ביער מסלולים שאינם קלים בכלל, הוא היה מדלג אותם כמו פנתר, ולי, שבדרך כלל הייתי מגיע כמה רגעים אחריו, הוא היה נותן תמיד להרגיש מנצח ולימד אותי, והוכיח לי גם לא פעם ולא פעמיים שתמיד, אבל תמיד, אפשר להמשיך עוד." ב-24.11.2005 התגייס יקיר לצה"ל. רצונו להגיע ל"שייטת" לא התממש, אך הוא התקבל לסיירת "דובדבן" – מהמובחרות שביחידות צה"ל. עיניו של יקיר היו נשואות קדימה, אך חייו נגדעו באחת, ואת תכניותיו הרבות לא זכה להגשים. למחרת גיוסו, ביום כ"ד בחשוון תשס"ו (25.11.2005), נפל יקיר בעת שירותו והוא בן תשע-עשרה וחודשיים. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בכפר סבא. הניח אחריו הורים ושתי אחיות, ואת חברתו גבי שאהב אהבת נפש. אוהביו של יקיר נפרדו ממנו בדברים שכתבו לזכרו. כתב חברו הקרוב: "יקיר ואני חברים מאז שאני זוכר את עצמי. ממש מהימים שהיינו מתרוצצים ב'גן יוכי' בחצר הגדולה, דרך הימים בחטיבה, שאז, באופן קבוע היינו נוסעים יחד לכפר סבא, חוגגים עם החברים בנירית את ל"ג בעומר ואת יום העצמאות, ועד הימים בתיכון שבהם היינו מבלים המון ומתאמנים יחד לקראת הצבא. … יקיר היה טיפוס שלא פוגשים כל יום. חבר שבאמת תמיד תמיד היה שם בשבילך, הבחור שתמיד תמיד היה כיף להיות איתו. הוא אהב את החמשירים שלי ושל אור ותמיד, לפני כל ברכה או שיר שכתבנו עליו, הוא היה מבקש 'רק בלי שטויות…'. אז הנה חמשיר נוסף שנועד לספר משהו על יקיר: תארו לכם שאתם מכירים מישהו שהוא הכי טוב / שזה פשוט תענוג לפגוש אותו ברחוב / מישהו שכולם מכירים / אחד שיש לו מיליון ואחד חברים / זה בחור שכולם מעריצים // תמיד מסתובב עם חיוך מצד לצד / זה החבר הכי טוב שלעולם לא ישאיר אותך לבד / מישהו שהוא כל יכול / ותמיד תמיד ייתן לך את הכול / חושבים שאתם מכירים? זה הבחור שאני הכי אוהב / הבחור שתמיד יישאר לי בלב. // אני מכיר / זה יקיר / מי ייתן ולכל אחד מכם יהיה כזה חבר." יקיר לא זכה לחגוג את יום הולדתו העשרים. כתבה שרה כהן לזכרו: "אלוהים שלי אשר מאחורי הזית או האורן או הברוש, / אפשר עכשיו, או שאחזור שוב בשלוש? / זה ייקח רק רגע, רציתי שתיתן לו מתנה, / הן הוא נולד היום. / היום לפני עשרים שנה. // אני יודעת שתסכים / אתה הלוא רחום, חנון וטוב, / והשקית כל כך קלה, ודאי לא תתקשה לסחוב. / שקית כזאת של יומולדת, ממש כמו שנותנים בגן, / כי בליבי, לב אימא, / תמיד הוא יישאר קטן. // יש בה חופן ריח של פרחי עונות / פרחים בשלל צבעים שנבטו מן הדמעות, / ויש בה קרן שמש אביבית ובהירה / שתחמם גופו בקור ויצעד הוא לכאורה // יש בה בשקית חיבוק, הוא קצת גדול, אני יודעת / לא יכולתי להקטין, אני כל כך מתגעגעת / יש גם מין חיוך קטן, כזה רק בזווית הפה / לזכר הימים בהם צחקנו, והרבה. // ויש כמה זרעים פגים, זרעי ילדות, זרעים של יופי / שיישמר הזיכרון, התום הזה שאין בו דופי. / ונגיעה אחת רכה שהתגנבה לה יש מאין / עם ניחוחות של אהבה שלא מומשה עדיין. // אז אלוהים שלי, אשר מאחורי הזית או האורן או הברוש, / כבר לא דחוף. אפשר גם אחרי שלוש. / אולי אתה ישן או מפלרטט עם החמה / אולי תכננת תכניות, אולי עוד מלחמה, / אולי כל הרעים ניצחו ואתה קצת עצבני, / אני כבר אסתדר לבד. אפגוש אותו בדמיוני." במלאות ארבע שנים ללכתו של יקיר, כתב חברו עומר: "יקיר. ארבע שנים עברו ועדיין אין יום שאני לא חושב עליך. אני מתגעגע אליך כל כך ומתגעגע לימים היפים שלנו ביחד ולדברים הכי קטנים – לאכול בחוץ בכל פעם שאחד מאיתנו רעב – גם אם השני לא, הקניות והסידורים, השיחות שלנו על כל דבר, ועד היום אין מישהו שאני מרגיש שאני יכול לסמוך עליו ולספר לו כל מחשבה שעוברת לי בראש כמו שסיפרתי לך. מתגעגע לצחוקים – פשוט נהנינו מכל רגע ולא ידענו מה זה דאגות בכלל. הלוואי שהיית פה איתי, היו לנו עוד כל כך הרבה תכנונים. היינו טסים לג'מייקה כמו שתמיד רצית. אתה כל כך חסר לי, ואני כל כל הייתי רוצה להתייעץ איתך ושתעזור לי כמו שתמיד עזרת. קראת אותי גם כשניסיתי להסתיר, והיינו פשוט באותו ראש. אני אוהב אותך כל כך ומתגעגע." כתב החבר הטוב עומרי: "?'מאז שעזבת הרבה השתנה כאן… זהו זמן שיגעון… מהומה עד אין קץ…' (אהוד בנאי, 'בלוז כנעני'). תקופת הצבא שדיברנו עליה, שהכנו את עצמנו אליה במשך ימים, שבועות, חודשים, פגה לה, ועוברת כלא הייתה כלל. את מקומה תופסות שיחות על ארצות רחוקות, כאלו שבהן אין דאגות, לחצים וצבא… שיחות על מבחנים ולימודים… אבל כנראה שישנם דברים שלהם 'הזמן לא עושה את שלו… והוא אינו מזור לכל שכואב…' (אברהם טל, 'הזמן עושה את שלו'), ואפילו ש'החברים נותנים קצת כוח… יש פה חיים נסה לשכוח…' (ישי לוי למילים של אסף לביא-צנעני, 'רוצה אותך'), זה בלתי נתפס. 'איך זה שפרצוף כמו שלך אינו צוחק?' (איציק שמלי, 'כמה חסר') ואינו חלק אינטגרלי מהשיחות, מהישיבות, מהסיפורים, מהבדיחות הילדותיות, מהטיולים, ממני, מאור ומעומר? אבל זה ברור לי שאתה מכיר את הכול ויודע את הכול… כי אף שאינך פיזית איתנו, תמיד תהיה בנפשנו, מרכזי כפי שאתה, דומיננטי וכריזמתי. ואתה עדיין תמיד שם בשבילנו כמו פעם… תמיד שומר ותמיד עוזר בדרכך המיוחדת, רק הפעם 'בשלט רחוק, מביט רחוק…' (שלמה ארצי, 'האהבה הישנה'). תמיד, אפילו בכאבים – היית איתנו. מופרך להאמין שלא תהיה שם עכשיו. רק דבר אחד רציתי לבקש לפני שאפרד שוב… 'חבק שוב את הוריך… את חבריך אל תעזוב…' (שלמה ארצי, 'האמיתי'). אוהב, ולא מפסיק להתגעגע." כתבה תמר: "יקיר הוא מהאנשים שכל אחד היה רוצה להכיר. מי שהיה מקדיש לו מספר דקות מזמנו היה מגלה אדם מבוגר, אבל עדיין ילד, ילד מיוחד. חבר עם הלב הכי רחב בעולם, בחור שקט עם שלווה פנימית, אבל בעצם רועש עם נוכחות רבה, ומוקף חברים. יש ליקיר את החיוך הכי יפה בעולם, והוא תמיד היה מוכן לעזור לכולם. חבר שתמיד ידע לתמוך, להקשיב, לייעץ, להצחיק. הראש מבין אבל הלב והרגש ממאנים להבין ולהשלים. החיים ממשיכים ואתה ממשיך איתי בליבי. 'מאז שעזבת הרבה השתנה כאן…' אוהבת, מתגעגעת וזוכרת." חבריו של יקיר הכינו חוברת לזכרו בשם "זיכרונות מופלאים של רגעים מאושרים" שבה תיעדו את הרגעים היפים שחוו עם יקיר בשנותיו האחרונות. תמונות החוברת הועלו לאתר האינטרנט של חטיבת "הצנחנים", שם מוקדש דף לזכרו, בכתובת:chttp://www.zanhanim.org.il/show_item.asp?itemId=40818&levelId=4909&itemType=10&template=15