בניהו (בני), בן רחל ואלקנה, נולד ביום ט"ו בסיוון תש"ג (18.6.1943) בעיירה חומסאר שבאירן, כבן זקונים להוריו, השישי במספר. כאשר היה ילד בן 7 (בשנת 1951) עלתה המשפחה לארץ והתיישבה במושב מסלול שבנגב. בניהו רכש השכלה יסודית בבית- הספר המקומי "מסלול" ואת לימודיו התיכוניים השלים בבית- הספר החקלאי "כנות" שבגדרה. הוא היה תלמיד מצטיין וחרוץ מאז ילדותו. מכריו מעידים עליו, כי היה ילד ער ומלא-חיים, שופע יזמה, אהוב ונערץ על הכול, ומנהיג מלידה – מסוג המנהיגים הצנועים. על תקופת נערותו מספר מחנכו בבית-הספר "כנות": "בניהו היה נער מיוחד במינו, שונה מחבריו, אם כי תמיד ידיד להם. מיד כשהגיע אלינו דבק בו הכינוי 'מסלול' על שם המושב ממנו בא. בניהו חייך ונשא את השם בגאווה. בשלבי התפתחותו קיווה, כי בבוא היום ישוב אל הוריו למושב, על-מנת לתרום להתפתחותו של המקום, כבעל השכלה – מצויד בידע בתחומי החקלאות. בניהו בלט בנכונותו לעזור לכול, בנכונותו לשאת בתפקידים אחראיים, במילוים בקפדנות ובמסירות, בחריצותו העיקשת בלימודים שסיים בהצטיינות, ובעבודת המשק שאהב יותר מכול, לנו תמיד יהיה זכור כבניהו הנפלא". הוא המשיך את לימודיו בסמינר למורים ב"בית-ברל" שליד כפר-סבא והוסמך שם למורה. גם בסמינר הצטיין בניהו בלימודיו, ולאחר שהוסמך להוראה התגייס לצה"ל. בניהו גויס לצה"ל באוגוסט 1965 והוצב לגדוד חרמ"ש בחיל-השריון כרובאי ומש"ק- חרמ"ש. כשם שהיה אהוב על הכול, מאז ילדותו, כן היה אהוב על מפקדיו ועל פקודיו, ובתעודת השחרור מהשירות הסדיר נרשמו המילים הבאות: "מפקד מצטיין.ממושמע. מסור לתפקידו ובעל יזמה אישית רבה". כשסיים את שירותו הצבאי סופח בניהו כמורה לבית-הספר "שחר" שבבאר-שבע. בירושלים נשא את אשתו, שולמית, אף היא מורה במקצועה, וגידל את שני בניו: אלקנה ואביתר. בשביל שני הבנים היה האב "כזה שאוהבים יותר מכולם". יחד טיילו בשדות, יחד אספו צמחים, ויחד לחצו על הדק המצלמה של אבא. המתחרים העיקריים של שני הבנים היו הקקטוסים שגידל בני בביתו וטיפל בהם כמעט כשם שטיפל בילדיו "ולפעמים נדמה היה שאפילו יותר", אומרת אשתו. וכשם שנהג בבניו ובצמחיו, כך נהג גם בתלמידיו. בבית- ספר "שחר", שם לימד טבע וחקלאות, אמרו התלמידים: "על שיעוריו של המורה בני האהוב לא ויתר איש. גם לא העצלנים הגדולים ביותר". עם כל עיסוקיו הרבים – עבודתו, תחביביו, אשתו וילדיו, לא שכח בני מעולם את מקום ילדותו – מושב "מסלול", ולא את אמו הזקנה, שהתגוררה במושב. עוד בבחרותו עבד, חסך מעצמו ותמך בהוריו, וגם לאחר שהקים משפחה משלו, היה מגיע לעתים קרובות למושב לייעץ בענייני המשק ולעזור בעבודה. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים, יצא בניהו מבית-הכנסת והלך להצטרף ליחידתו. ביום י"ט בתשרי תשל"ד (15.10.1973) נעה יחידתו לעבר הגזרה הצפונית של תעלת-סואץ. תוך הסתערות על מארב של חיילי קומנדו מצרים נפל בניהו, והובא למנוחת עולמים בבית- העלמין הצבאי בהר-הרצל. השאיר אחריו אישה ושני ילדים, לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון. אמר עליו מפקדו: "בניהו, אשר היה אהוב על מפקדיו ועל פקודיו, אשר תמיד שימש דוגמה ומופת – הוא אבדה כבדה לכולנו בנופלו. לא נשכח את גבורתו וגבורת חבריו, אשר במלחמתם הכריעו כוח אויב, שאיים להשמיד את המעוז האחרון של צה"ל בתעלה;" אמרה עליו אשתו: "אין בכוחן של מלים לתאר את בניהו יפה-התואר, האדם הצנוע וטוב- הלב. בן נאמן, אב נפלא, בעל מסור ואוהב". בית-הספר שבניהו לימד בו הוציא לאור חוברת לזכרו, ותלמידיו כתבו בה דברים הנוגעים אל הלב והמעידים על טיבו של מורם: "המורה בני, אני מאוד אוהבת אותך וחבל שנהרגת בצבא. עכשיו אני כל-כך מצטערת ומתגעגעת אליך, המורה בני…". "בני היקר לי. החביב לי. הידיד שלי. מורה כזה לא היה. מורה כמוך לא יהיה בארץ. אהבתי את השיעורים שלך, בני. אתה עזרת לי תמיד ואני לא אשכח זאת לעולמים". אמו תרמה לזכרו ספר-תורה לבית-הכנסת שבמושב מסלול.
