אברהמוביץ, צבי (צביקה)
בן יצחק ושושנה, מניצולי השואה. נולד ביום י"ב בטבת תשי"ד (18.12.1953) בתל-אביב. את לימודיו היסודיים עשה בבית-הספר היסודי בתל-אביב. כשהיה בן 14 עקרה משפחתו לאשדוד. כאן למד שלוש שנים בבית-הספר התיכון המקומי ואחר-כך המשיך בלימודי האלקטרוניקה בתל-אביב. בסיימו את שתים-עשרה שנות לימודיו עבר לגור בתל-אביב, ושם השתלם בחברת 'פיילוט', במעבדה לתיקוני מכשירי-טלוויזיה. צביקה היה תלמיד טוב והצטיין בעיקר במקצועות הטכניים. היה בונה בעצמו טרנזיסטורים ומרבה להתמודד עם בעיות שונות, הקשורות באלקטרוניקה. יפה-תואר היה וההצלחה האירה לו פנים בחברה. היה ראש-וראשון בכל חבורה וחבר של כולם. הרבה לעסוק בספורט, שיחק כדורגל ב'הפועל אשדוד' והצטיין במשחק זה. אף הדריך קבוצות נוער בכדורגל. צביקה אהב את נוף הארץ והשביע את עיניו בו, בטיולים הרבים שערך לאורכה ולרוחבה של הארץ. צביקה גויס לשירות-חובה ביום 8.2.1972 ובחר לשרת בחיל-השריון. עבר את כל הקורסים, עד שזכה להיות מפקד בשריון, בדרגת סגן-משנה. מלחמת יום-הכיפורים מצאה את צביקה בסיני. בעת חציית תעלת-סואץ נפגע הטנק שלו מטיל-נ"ט. הרסיסים פגעו בצביקה, והוא אושפז בבית-חולים שדה. לא סיפר לאיש על פציעתו. לאחר ההחלמה שובץ להדרכה בסיני. אף כי היה איש פתוח לבריות, לא סיפר צביקה דבר על הקורה אותו בצבא. הפציעה השפיעה עליו עמוקות. מפקדיו הכירו בו כאמיץ-לב ומסור לתפקידו, על-כן מינו אותו לסגן מדריך בבית-הספר לשריון. בעקבות כמה חיכוכים שהיו, כעבור זמן, בינו לבין מפקדיו בבסיס, נטה להחליט על דרך- חיים אחרת מזו שחשב עליה בתחילה, כקצין בצבא-הקבע. מצב זה הביאו לכדי הידרדרות במצבו הנפשי. עד כדי דיכאון. צביקה נפטר בעת שירותו, ביום כ"ח באלול תשל"ה (4.9.1975) והוא רק בן 21 וחצי. הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין שבאשדוד. השאיר אחריו הורים ושני אחים.
