בן חנה ועמי. נולד ביום כ"ה באלול תשל"ו (20.9.1976) בבית- החולים אסף הרופא. בן בכור להוריו, אח לאורטל. ניסן גדל והתחנך בלוד, החל את לימודיו בבית-הספר היסודי ע"ש זאב ז'בוטינסקי וסיימם בהצטיינות בבית-הספר התיכון 'רמלה- לוד', במגמה הריאלית, תוך לימודי מתמטיקה ופיזיקה מתוגברים. בשלהי נובמבר 1994 התגייס ניסן לצה"ל. הוא שירת בגדוד 51 בחטיבת 'גולני' והיה ללוחם 'מורעל', בעל מוטיבציה גבוהה להגן על המדינה. לאחר שירות של כשנה וחצי בחטיבה עבר ניסן ניתוח, שמנע ממנו את המשך השירות הקרבי. ניסן סירב לקבל את הדין ונלחם בכל כוחו להעלות את הפרופיל ולחזור לשירות קרבי. לאחר מאבק ממושך ועיקש, התקבלה לבסוף בקשתו והוא שב לשירות קרבי של כשנה ביחידה המובחרת 'אגוז', עד תום שירותו. לאחר שחרורו מצה"ל יצא ניסן עם חברתו שירי לטיול בן שישה חודשים בדרום אמריקה. עם שובו ארצה היה ניסן למורה פרטי למתמטיקה. הוא לימד עשרות תלמידים בני כל הגילים. בין תלמידיו הרבים היו ילדים בעלי מוגבלויות ונכויות שונות, ובהם השקיע ניסן את מרבית זמנו הפנוי, העניק להם יחס חם ואישי, תמך, דאג ועזר להם. ניסן נקשר בכל נימי נפשו אל תלמידיו. הוא ראה בהם חלק נכבד וחשוב בחייו והם ראו בו אח בוגר, חבר ומורה דגול. בזכות השיעורים הפרטיים הגיעו תלמידיו להישגים גבוהים מאוד במתמטיקה. בשעות הערב עבד ניסן כברמן בבית-הקפה 'סגפרדו' בתל אביב והיה אהוד על כל לקוחותיו. לאחר שנה וחצי טס ניסן עם שניים מחבריו לטיול בן ארבעה חודשים במרכז אמריקה. ניסן התאהב בנופים, בצמחייה, בשפה ובאנשים. הוא נהנה מאוד לטייל, לצלם עם כל הנשמה והרגישות, ללמוד דברים חדשים ולהכיר תרבויות שונות. כששב ארצה שכר ניסן דירה בתל אביב, תחילה עם חבר ובהמשך עבר לגור עם חברתו איה. בתקופה זו החל בלימודי ראיית חשבון ומינהל עסקים ב'מכללה למינהל' בראשון לציון. גם כאן הצטיין ניסן בלימודיו וסייע לחבריו למכללה בלימודיהם. מלבד אהבתו למתמטיקה ולטיולים, נתונה היתה אהבתו הגדולה, כבר מגיל צעיר, לכדורגל ול'בית"ר ירושלים'. הוא ליווה את הקבוצה 'באש ובמים', לכל משחק, בכל עונה. ניסן היה אדם אופטימי ומאושר, בעל חוש הומור ציני משגע וחיוך מיוחד, שידע למצוא את הטוב בכל דבר, ואהב את החיים. ביום 25.3.2002 יצא ניסן לשירות מילואים ביישוב רפיח-ים שבאזור גוש קטיף. ביום כ"ד בניסן תשס"ב (6.4.2002) נפל ניסן בקרב ומאז לא שב… שלושה ימים לפני תום שירות המילואים שלו חדרו שני מחבלים חברי הג'יהאד האיסלמי ליישוב רפיח-ים במטרה לבצע פיגוע. כיתת הכוננות ועימה ניסן הוקפצה להגן על היישוב. המחבלים הפתיעו את החיילים והגיחו מכיוון בלתי צפוי, והחיילים מצאו עצמם בקרב יריות קשה כאשר מולם במרחק מטרים ספורים שני המחבלים. במהלך הקרב נורו ונהרגו שני המחבלים, אך הספיקו לפצוע את ניסן באורח קשה. פצוע, בכוחותיו האחרונים, הצליח ניסן לרוץ כ-40-50 מטרים על-מנת לאפשר לחובשים לטפל בו הרחק משטח האש כדי שלא ייפגעו. שלושה כדורים פגעו בכתף האחורית של ניסן, אזור שהאפוד הקרמי אינו מגן עליו. לאחר מספר דקות התברר שהפגיעה רצינית וגופו של ניסן לא יכול לשאת את הפגיעה הקשה. ניסן הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בלוד. בן עשרים-וחמש היה בנופלו. בלכתו הותיר אחריו הורים ואחות. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רס"ל. בתעודת הערכה שקיבלה משפחתו לאחר מותו נכתב: "ניסן היווה דוגמה אישית לחבריו בצניעותו, נכונותו לשרת והתנדבותו לכל משימה. תעודת הערכה הוענקה לו על אומץ ליבו, תפקודו תחת אש, דבקותו במטרה, נחישותו והדוגמה האישית ששימש. הוא הותיר את כולנו המומים, כואבים… ומחכים." אושרי כהן, חברו ותלמידו של ניסן, כותב : "עשרה ימים בדיוק עברו מיום האסון ועד יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. כל כך הרבה השתנה בעשרת הימים האלה באורח החיים של כל אחד מאיתנו. כל כך הרבה דמעות זלגו לאוקיינוס של השכול. "בשבילי זהו יום הזיכרון האמיתי הראשון. עד היום יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל היה מלווה אצלי בתחושת הזדהות עמוקה עם משפחות הנופלים. היום המושג 'הזדהות' התחלף ב'התמודדות'. בסך הכל, התחלפה מלה. אפילו הצליל שלהם מאוד דומה. אבל הדמיון הוא רק בצליל ובחריזה משום שההבדל הוא כל כך גדול, כל כך חד… "אנו זקוקים לך ניסן! זקוקים לך שתזכיר לנו כיצד לחייך, כיצד להקרין חום ואהבה, כיצד לתת את הדחיפה האחרונה ברגעים קשים… אין אדם שיודע את המלאכה טוב ממך. לא קיים שיר שיכול לצייר באמת את דמותך… לא קיים אתר שיכול לפאר באמת את זיכרך… לא קיים אלבום שיידע באמת לכלול את תפארתך… אנו יכולים רק לנסות… ואנו מנסים! הכי חזק שרק אפשר, ולא נפסיק לעולם! "תודה ניסן. תודה על האור ששפכת על חיי. על היותך הבחור הקטן הכי גדול שפגשתי. על היותך המודל שלי לאח גדול, ולאדם שיודע מה הוא רוצה מעצמו ולעולם לא 'מתקמצן' לזרוק חיוך. תודה על כל מה שנתת לי… תודה על מי ומה שאתה!!! חברך המתגעגע." מתוך שני שירים שכתבה לזיכרו ידידת המשפחה, ציפי דביר: "ניסן,/ זרע בי נטמנת, אט- אט הפכת שתיל,/ שורשים בתוכי קשרת, לאוויר שלחת פתיל./ ירוק, רענן, צעיר וחזק,/ לא תייבשך שמש, ולא יכך הברק./ ואני, ממעמקים, סוד חיים בך שולחת/ ואתה – הקשר שבין השמים מעל – לשמים מתחת./ עדיין סגור, קטן, אך רב יופי,/ בעליך נרקמים כבר קווים של אופי./ במעגל החיים תאוצה צובר,/ מטבעת אחת לשנייה – כוחך גובר./ והניצן קצת נפתח, כבר רואים את הפנים,/ עוד לא פרח – עוד כמה שנים./ ולפתע, ברגע, נגדע הניצן/ והתקוות לפרח באות אל קיצן./ בור בי נפער, ריק ואפל,/ בפי טעם מוות, מיותר וטפל./ חסרה הערוגה שביל חיים ועוד אחד./ חלל בי ריק. אני לבד./ וכשיטמנוך בי, הורים וחבר,/ אל לב ליבי אתה שב ומתחבר./ ואם את עולמי שוב אינך מפאר,/ הלוואי ותהיה פרח – במקום אחר./ כואבת לכתך, מסרבת להאמין שכבר שנה ואינך." "ניסן,/ הערב זכיתי./ ובכיתי./ זכיתי/ להכיר נפש טהורה,/ שלא חסכה/ ולא פסחה,/ לימדה,/ חינכה/ ובלובן שיניים/ לעולם חייכה./ נפש שנתנה/ ללא גבול,/ במעט גמול.// זכיתי/ לשבת בקרב אוהביך,/ בני משפחתך וחבריך/ ולהיקרא: חברה של ניסן,/ אחת מן המניין.// ולא זכיתי./ לא הכרנו,/ לא דיברנו,/ יחד לא צחקנו,/ לרגע לא נפגשנו.// ובכיתי./ מלב אם./ בכיתי לכתך,/ כאבתי אובדנך,/ זעקתי חסרונך.// מה קצרים היו חייך,/ מלאו פעילות ימיך./ רק טובת אחר דרשת,/ מן הכלל לרגע לא פרשת/ ועל כולם כנף חמה פרשת.// הייה שלום,/ צעיר לנצח./ שן על משכבך לבטח./ נגעת בכולנו לרגע קצר,/ שכהרף עין חלף עבר/ ובלעדיך יבוא המחר.// היי שלום,/ נפש קסומה./ שלא רוותה מכוס החיים/ עד תומה.// ואנחנו פה נשבעים לזכור,/ את מפעל חייך/ לעד לשמור.// הייה שלום/ נוח בשלום/ ילד חלום." סיוון חג'ג', תלמידה של ניסן, כותבת: "וביום שאחרי הופיעה התמונה שלך בעיתון/ לידה השם שלך, הגיל שלך וזה לא הכל/ גם כתבה עליך שבה נכתב מי היית ואיך היית/ ומה היו התגובות.// ואנשים קראו את זה ואולי הזילו דמעות/ אבל אחר-כך המשיכו הלאה כי אין מה לעשות.// הם לא חשבו שבדיוק באותו הזמן יש קבוצת אנשים, שפשוט נותרה בודדה, כי האור סביבה כבה/ כי אתה הלכת ולא תשוב לעולם.// והם, אותם אנשים לא יודעים כמה היית חשוב ואהוב/ ואיך חיינו השתנו לבלי הכר בלי אותו חיוך ממכר.// והזמן יעבור והכל יישכח ורק אותה קבוצת אנשים תיוותר עם זיכרונך/ הם ימאנו לשכוח ואצלם הכאב לא ייעלם, הוא ימשיך לפלח את הלב.// כי רק הם יודעים כמה היית יחיד ומיוחד, כי רק הם זוכרים את אותו חיוך ואותו מבט, כי רק הם הכירו את העיניים הנשקפות מבעד לתמונה,/ כי רק הם יודעים מה הפסיד העולם באותה דקה./ ורק אותה קבוצה די גדולה תסרב להאמין, לאמת המרה./.. תסרב להכיר במציאות הקרה, תסרב להבין שאתה כבר אינך/ ולנצח תזכור אותך." אורטל, אחותו של ניסן, כותבת לו: "ניסן, תגיד לי אתה מה עושים עם אח שכמותך, מה עושים עם מותך, עם זיכרון היותך? ניסן תגיד לי אתה מה עושים עם אח שכמותך, שלא שם ולא פה, שהיה ואינו ובכל זאת ישנו, שנשאר בן 20?! עד לפני כמה חודשים השורות הללו היו עוד חלק משיר, שיר עצוב, שבכל פעם ששמעתי אותו, אז הלב קצת כאב, על חייל שהלך למלחמה וממנה לא שב. היום השורות הללו הן כבר לא רק עוד חלק משיר – הן התמודדות. התמודדות עם החיים ועם המציאות. מציאות אכזרית של כאב ואובדן, מציאות חסרת תוכן בלעדיך ניסן. הכל עומד במקום, הזמן ממשיך ללכת, והלב רק מבקש שתחזור לעוד רגע, לעוד נגיעה, שרק עוד פעם אחת תקרא לי אחותי, שתחבק אותי הכי חזק כמו שרק אתה יודע, שתחייך, שתתקשר ותגיד שאתה בסדר ושזה לא אתה זה מישהו אחר, ואתה פשוט רק קצת תאחר, או שלפחות תשלח לי אות, סימן ותגיד שטוב לך יותר מאשר כאן. ניסן מהרגע שהלכת אף אחד בבית כבר לא באמת חי, אנחנו קיימים, לא חיים! מחכים לך, שתחזור ותזכיר לנו איך מחייכים. חודש לפני שהלכת למילואים קראת לי ואמרת שיש לך חלום, לפתוח בתיכון 'רמלה-לוד' כיתת לימוד במתמטיקה ולהשקיע בתלמידים ולתת להם את כל כולך ולהפוך אותם לאתגר בשבילך. אך לצערי ברגע אחד החלום נדם ואיתו גם לבך וכל עולמך. פיזית לקחו לי אותך, ומשהו בי מת איתך. אבל היום אני חיה למענך, על-מנת להנציח אותך שתחיה בלב כולנו, ותישאר לעד חלק מאיתנו. ניסן, אתה חסר פה. חסר פה בכל רגע, בכל שנייה, תמיד! פשוט חסר. אתה חסר ברגעים שאני פה ושם קצת מחייכת, ברגעים שאני עצובה וזקוקה רק לך, אפילו בלי שתאמר מלה. רק רוצה את עצם נוכחותך. ברגעים שקשה לי מכל סיבה הכי שטותית בעולם, ולעומת זאת גם מהסיבה הכי רצינית. אתה חסר פה כשקר לי ואין את גופך שיגן על גופי מהקור. אתה חסר, כשאין מי שינגב את הדמעות ויגרום לי להפסיק לבכות. אתה חסר לי בלב, בנשמה, בכל נשימה, חסר בעולמי, חסר בכולי, חסר לי… אני מקווה שאתה מביט עלי עכשיו מלמעלה ושומר, מחייך ועדיין זוכר. לנצח אחי אזכור אותך תמיד וניפגש בסוף אתה יודע. אוהבת ומעריצה אותך לנצח גיבור שלי".
