אברהם (אייבי) כהן

נפטר לאחר השירות י"ג בשבט תשע"ז (09.02.2017). מקום מנוחתו בית העלמין ראשון לציון-ישן.

בן סופי ויוסף. נולד ביום ז' בכסלו תשי"ד (14.11.1953) בחיפה. ילד שני להוריו, אח לכרמלה ולמזל.

אברהם, שמגיל צעיר נקרא אייבי בפי כול, גדל בקריית ביאליק ושם החל את לימודיו. כשהיה בן אחת-עשרה עברה המשפחה לחולון, הוא סיים בעיר זו את בית הספר היסודי "רביבים" והמשיך לתיכון "איילון" ("תיכון חדש"). הצטיין בלימודיו במגמה הריאלית, ולא פעם קרה שהשתעמם מכיוון שהשיג את כולם בחומר הלימודים.

נער חברותי, היווה מרכז החבורה בבילויים ובמשחקים. הוא הצטרף לשבט הצופים בחולון, היה פעיל מאוד והתנועה הייתה מרכז עולמו בתקופת נעוריו. בשנים אלו רכש חברים רבים שליוו אותו כל חייו.

ב-6.2.1972 התגייס לצה"ל. אייבי שובץ בחיל השריון ושירת בחרמ"ש (חיל רגלים משוריין). אחרי שסיים בהצלחה קורס מ"כים שירת כמפקד כיתה בבסיס הטירונים ברפיח, ברצועת עזה.

ביום כיפור י' בתשרי תשל"ד (6.10.1973) החלה "מלחמת יום הכיפורים" כנגד מצרים וסוריה. אייבי וחבריו לסגל הפיקוד נשלחו ללחימה בסיני מיום הקרבות הראשון.

ביום 15.10.1973 שובץ לשיירת זחל"מים אשר הובילה אספקה למעוז "בודפשט", המעוז הצפוני בקו בר-לב ששכן על שפת הים התיכון. בשעה שבע בבוקר נתקלה השיירה במארב מצרי. רבים נפגעו ובהם אייבי, הוא נורה בכדור אחד בכתף וכדור שני בפה שחדר אל עמוד השדרה ושיתק אותו בארבע הגפיים.

הוא הועבר לבית חולים "הדסה" בירושלים, שהה חודש בטיפול נמרץ ולאחר מכן כשנה בשיקום בתל השומר. אייבי נותר מרותק לכיסא גלגלים ומשותק בארבע גפיו וכשהשתחרר מהשיקום קיבל, כדבריו, החלטה מודעת – "מה שנשאר לי זה הראש ואיתו אעשה הכי טוב שאני יכול".

אייבי פנה ללימודים אקדמאיים, וכעבור שנים אחדות סיים באוניברסיטת תל אביב תואר ראשון בכלכלה ותואר שני במינהל עסקים. כל זאת ללא יכולת לכתוב, אך בזכות זיכרון פנומנלי, כוח רצון, חוכמה, שנינות וחוש הומור בריא. ב-1979, בסיום שני התארים, טס עם אביו, שהיה המלווה שלו, לטיול במזרח הרחוק לשלושה חודשים. בדרך ביקר בטהרן, בבנגקוק, בסינגפור, בטייוואן, באוסטרליה (שם גרה סבתו) ובהונג קונג.

לאחר סיום התואר השני החל לעבוד בהתנדבות ביחידה למחקר ופיתוח של משרד הביטחון בתור כלכלן. אחרי חצי שנה של עבודה בהתנדבות התקבל לעבודה תמורת שכר. בשנים הבאות עשה חיל בעבודתו והתקדם בסולם הדרגות. הוא עבד במשרד הביטחון עשרים ושמונה שנים, בין היתר שימש כראש היחידה לתקציבים והתקשרויות במינהל לפיתוח אמצעי לחימה והיה המנהל החוזי-כלכלי של מערכת "כיפת ברזל" מתחילתו של הפרויקט. במהלך השנים זכה פעמיים בפרס מטעם מנכ"ל משרד הביטחון על הצטיינות בעבודתו.

בשנת 1982 הכיר במקום עבודתו את דורית, חיילת ביחידה למחקר ופיתוח, והם היו לזוג. היא סיפרה: "העיניים היפות שלך כישפו והפנטו אותי מיד כשראיתי אותך. אחר כך נחשפתי לאישיותך הממגנטת… אישיות שמשאירה חותם אצל כל מי שפגש בך". ב-1986 נישאו והקימו בית בחולון. ב-1996 נולדו להם תאומים, הבת דניאל והבן אלעד.

אייבי היה בעל ואב מסור, גאה ומאושר בילדיו. תמיד מצא זמן להיות איתם, התעניין והקשיב, דחף להצלחות ולהישגים. בעת הטיפול בילדיו כתב את ספר הילדים "איש הפוך", שפורסם כשהיו תאומיו בני שלוש שנים והוקדש להם. כך נכתב בתיאור הספר: "איש הפוך? מה זה איש הפוך? אולי זה איש שעובר את הכביש באדום ועומד ברמזור בירוק? או אולי זה איש ששותה מרק בקשית ואוכל סלט בכפית? משחק מוכר בין הורים וילדים, שמתגלה בסוף הספר, מזמין שיחה משועשעת על הרגלים וסדרי עולם".

אייבי היה אדם חם ומכיל, נדיב, טוב לב וחכם, ציני ושנון. איש נתינה מכל הלב וכמובן איש משפחה וחבר נאמן מן המעלה הראשונה. היה לו חיוך כובש ומבט מאיר בעיניים ובכל אירוע, כדברי משפחתו, כשהיה נכנס הייתה תחושה שעכשיו האירוע מתחיל.

הוא חי את החיים במלואם ונהנה מכל מה שיש להם להציע. כך סיפר בריאיון על חייו: "מה אנחנו עושים בערבים? הולכים הרבה לסרטים, מארחים הרבה, הולכים לחברים, למשפחה. בחורף אני יושב יותר בבית אבל בקיץ אנחנו די בליינים. היו תקופות שהכרנו את כל הברים החדשים, את חופי הרחצה בתל אביב. היו תקופות שקראתי הרבה סופרים דרום-אמריקאים וגם סופרים סקנדינביים". הוא אהב לטייל בארץ ובעולם ולשמוע מוזיקה, תמיד התעדכן בחדשות ובפוליטיקה ובכל נושא הייתה לו דעה ברורה ומוצקה.

אייבי התמודד מול כל אתגרי החיים באופטימיות, בנחישות, בצחוק ובהומור, בלט כאדם יוצא דופן ומעורר השראה שהשאיר חותם ייחודי על כל מי שפגש. המוטו שלו היה שלכל בעיה אפשר למצוא פתרון, ובתפיסת העולם שלו נהג לומר ש"צדק צדק תרדוף" היא אמירה שצריכה ללוות כל אחד כל חייו.

בברכת יום הולדת לאביה כתבה דניאל: "אתה דמות לחיקוי ומודל הערצה עבורי, מכל סיבה אפשרית: באתגרים ובמכשולים שהחיים הציבו לך והצלחת לעבור כל אחד מהם וללמד את כולם שיעור ענק לחיים, במטרות ובשאיפות שאתה מציב לעצמך ומגשים, במשפחה המדהימה שהקמת במו ידיך, באהבה באין סופית בינך לבין אימא, ביכולות שבהן התברכת… אני גאה להגיד שאתה אבא שלי… גאה להגיד שיש לי אבא גיבור".

בשנת 2010, בשל קריסת כליות, החל לעבור טיפולי דיאליזה. בשנים הבאות עבר טיפולים שלוש פעמים בשבוע, ולמרות הידרדרות מצבו המשיך לעבוד ולנהל חיי משפחה וחברה באופן מלא.

אברהם (אייבי) כהן נפטר בי"ג בשבט תשע"ז (9.2.2017). בן שישים ושלוש בפטירתו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בראשון לציון. הותיר אחריו אישה ושני ילדים, אם ושתי אחיות.

על מצבתו כתבו אוהביו: "הבאת חיוך יפה כמו פרח וכוח להאמין".

ספדה רעייתו, דורית: "כבר שש שנים במסתרי נפשי אני מדמיינת את הרגע הזה, כבר שש שנים אני נלחמת במלאך המוות ומגרשת אותו… אהוב ליבי, איזה חיים מאתגרים חיינו ביחד… באהבה הענקית שלנו אתה היית תמיד הקול השקול, מורה הדרך, המצפן, המצפון ובעיקר המשענת שלי… אישיותך המופלאה חתומה בנפש שלי ושל הילדים שלנו והיא תאיר לנו את הדרך בעתיד. בלעדיך חיינו ישתנו עכשיו לחלוטין, אבל מה שהנחלת לי ולילדים נשאר איתנו ולאורו נמשיך. חווינו יחד אהבה ענקית, זה מה שנשאר ועם זה ננצח גם בהמשך".

הבת דניאל ספדה: "אבא אהוב שלי, הסיפור שלנו לא נגמר. אתה תמשיך ללוות אותי בכל צעד שאעשה, בחוכמה, בשנינות, בדאגה ובערכים שהנחלת לי כל השנים… אני מבטיחה שאמשיך ללמוד מכל מה שהשארת לי… גיבורים ומלאכים כנראה שאלוהים רוצה לידו, ולכן אתה שם. גיבור, מעורר הערצה והשראה, אתה ההוכחה לכך שאין דבר העומד בפני הרצון. נוח על משכבך בשלום".

סיפורו של אייבי מובא על ידי יוסי ארגמן בספר "שיקום למופת" (1992, הוצאת משרד הביטחון, בעריכת יהודה חשאי).

להנצחת אייבי פרסם אלעד בנו את סיפורו, בלוויית תמונות, במסגרת תכנית "הקשר הרב דורי" של בית התפוצות המתנהלת בבתי ספר בחולון, עיר מגורי המשפחה. "יש לי מזל גדול שהוא אבא שלי ושל דניאל אחותי", כתב אלעד, "אני רוצה שידעו איזה איש מיוחד הוא היה ויזכרו אותו. אני מתמודד בגבורה עם הגעגוע לאבא שלי וזוכר אותו בכל יום ויום, וזאת הסיבה שרציתי שזכרו יישמר לדורות הבאים". כן הוכן על ידי תלמידות בבית ספר "אורט" בחולון אלבום הנצחה לאייבי.