בן אבלין ויצחק. נולד ביום ט"ו באייר תשל"ד (7.5.1974), בדימונה. בן בכור למשפחה בת שלושה ילדים, להורים שעלו ממרוקו בתחילת שנות השישים. אבי גדל והתחנך בדימונה. למד בבית-הספר היסודי "יוספטל", אותו סיים בהצטיינות, בחטיבת הביניים "זינמן" ובבית-הספר התיכון "ליהמן", במגמת ביולוגיה. הוא היה תלמיד מצטיין ויחד עם זאת נער חברותי, פעיל ומוביל בכל פעילות חברתית. אחד ממחנכיו סיפר: "אבי הצטיין בשליפותיו המבריקות והחדות, אשר עמדו בקנה אחד עם מחשבותיהם של המורים". אבי השתתף בחוגי העשרה ואהב את התחום האמנותי, בעיקר תיאטרון ומוסיקה. בלט בכישוריו כשחקן דרמה וכזמר מוכשר, והיה הדמות המרכזית בערבי חברה ובכל מסיבה. הוא כתב לעיתון בית-הספר בפינה ההומוריסטית והשתתף בצוות האמנותי, שליווה את חידון התנ"ך המחוזי. היה מהנערים הפעילים בכתיבת המחזמר למופע הסיום של כיתה י"ב והשתתף בו כסולן הלהקה, אשר ליוותה את המחזמר. במסיבת הסיום הופיע אבי לפני הורים ותלמידים בכשרון רב ובקול מיוחד, שרק הוא יכול היה להשמיע. אבי התעניין במוסיקה שונה ומגוונת והיה בעל ידע רב בתחום זה. כשרונותיו המוסיקליים הברוכים ויוזמתו, הביאו להקמת להקת הרוק המקומית "דרווין-בויס". חלק מהחומר ללהקה נכתב על ידו והוא היה סולן הלהקה. אבי תלה תקוות רבות בלהקה זו, שבאמצעותה יגשים את שאיפתו להופיע בפני קהל רב וחיפש דרכים לקידומה. הוא ניחן בחוש הומור, הקרין סביבו חום, אהבה וחברות. בלט כמי שניתן לסמוך עליו, אחראי מאוד וסמכותי. אבי אהב את עירו הדרומית דימונה, את הנגב ואת מרחבי הערבה. בחודש נובמבר 1992, גויס אבי לשירות חובה בצה"ל, במסגרת גרעין הנח"ל "כיוון". לפני הגיוס חתם על נכונות למסלול שירות ארוך, כפי שנדרש מחיילי הנח"ל. תחילה, יצא אבי לשל"ת מוקדם בקיבוץ יטבתה בערבה. היתה זו עבורו תקופה נפלאה, שהיתה כולה עשייה, יצירה ופעילות. בעיקר נהנה אבי מהרגשת כוחו ויכולתו לתת ולתרום מעצמו לאחרים ולמסגרת החדשה. לאחר שלושה חודשים בקיבוץ יטבתה, החל אבי את המסלול הקרבי של חיילי הנח"ל. הוא סיים טירונות, המשיך באימון המתקדם, נשלח להרחבת הכשרתו הקרבית בקורס מ"כים חי"ר ונשלח ליחידה לסגל הפיקוד. הוא סיים בהצלחה קורס סמלים, קיבל דרגת סמל ולבקשתו, נשלח לפקד על חייליו בגבול לבנון. אבי היה גאה בשירותו הצבאי. הוא בלט ברצינות ובאחריות בהם ביצע כל מה שלקח על עצמו וכל שהוטל עליו. לדברי חבריו הוא היה "משקיען" רציני מאוד, ובו בזמן חייכן, חברותי ונעים הליכות, אדם חם, אדיב ובעל קסם אישי רב. הוא השכיל לפקד על חייליו – דרש מהם לבצע את המשימות השונות, אך היה גם חבר וידיד אמיתי. חייליו ומפקדיו גילו הערכה ואהדה רבה אליו. לדבריהם: "אבי ידע לפקד על חייליו בצורה יעילה ובאותה עת גם לשמש להם חבר ומשענת". אחד מחבריו לנשק סיפר: "לאבי היה חוש הומור עילאי. נשמה טובה, בחור זהב. אוהב לעזור ומשקיע בכל שלב. בדרן מספר 1! ותמיד מוקף בנות". ביום ד' בטבת תשנ"ה (6.12.1994) נפל אבי בעת מילוי תפקידו. הוא נפגע ממטען צד של מחבלים, כאשר פיקד על נגמ"ש של כוח צה"ל, שהיה בדרך לביצוע מארב באיזור מוצב רותם, בדרום לבנון. אבי נפגע מרסיס ונהרג במקום. בן עשרים היה אבי בנופלו. הוא הובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית בבית העלמין הצבאי בדימונה. הותיר אחריו הורים ושני אחים – ליאור ושגיא. אחר מותו הועלה לדרגת סמ"ר. במכתב ניחומים למשפחה השכולה, כתב מפקד היחידה: "זוכר אני את אבי עוד כחייל במסלול בגדוד 'גרניט'. חייכן, רציני וממושמע. שמחתי מאוד, כאשר הגיע אלי לגדוד 'שחם' כמפקד. אבי היה בגדוד ובפלוגה שישה חודשים של עשייה יום-יומית ופעילות מסביב לשעון. תעסוקה ברפיח, אימון ברמת הגולן, תעסוקה בבית לחם ופעילות מבצעית בלבנון. לפני כמה שבועות, הצעתי לאבי קידום בתפקידו ושיבוץ בבסיס הטירונים בערד, קרוב לביתו. הוא סירב, כי הרגיש מחויבות להיות עם פלוגתו וחייליו על מנת לפקד עליהם בתעסוקה המבצעית. בתעסוקה זו מצא את מותו. אבי היה דוגמה ומופת. רציני וחושב, וכך נזכור אותו תמיד…". בני משפחתו הוציאו לזכרו את ספר הזיכרון "אבי משה אבקסיס". באחד הקטעים לזכרו סיפרו חבריו לנשק, כיצד ליווה אבי כמפקד את אחד מפקודיו, חייל בודד בצה"ל, נער בן תשע עשרה, בועז הוד, שלא ידע אושר רב בחייו. אבי העניק לבועז יחס חם ותומך, הבטיח לעזור ולתמוך בו גם לאחר שירותו הצבאי. אבי היה לו "כאח, אב וחבר…", כתב בועז. בתום חודש אבלות על מותו הטרגי של אבי, החליט בועז לאבד עצמו לדעת. אבי, שהיווה אולי את משענתו היציבה והיחידה, איננו עוד."
