אבנר, עודד

בן ירדנה ואורי, נולד ביום ח' בטבת תשכ"ב (15.12.1961) בירושלים. שנות ילדותו הראשונות של עודד עברו עליו בקריית היובל, ושם גם החל את לימודיו בבית-הספר היסודי על-שם גרשם אגרון. בהיותו בן 9 עברה המשפחה לגור בשכונה אחרת של ירושלים – גבעת המבתר. עודד היה אחד הילדים הראשונים שגדלו בשכונה זאת, וכילד השתתף בכל המעשים, הלבטים והשמחות שליוו את הקמתה של השכונה. עודד סיים את הלימודים היסודיים בבית-הספר "יד המורה", והמשיך ללמוד בבית-ספר תיכון על-שם רנה קאסן. את עתידו ראה בחקלאות עתירת-ידע, ולכן הוא תכנן ללמוד בפקולטה לחקלאות לאחר שיסיים את שירותו בצה"ל. שורשי אהבתו לחקלאות נעוצים בבית סבו שבכפר ורבורג, שבו אהב לבלות את חופשותיו. במושב השתלב בעבודות המשק ונהנה מנהיגה בטרקטור ומרכיבה על סוס. עודד היה תלמיד טוב, ומצא פנאי לפעילות נמרצת בתנועת "מחנות העולים"" תחילה כחניך ואחרי כן כמדריך מסור ואהוב על חניכיו. מרים אייגס, שהייתה מחנכת של עודד בכיתה י"א, כותבת: "עודד היה בחור בוגר, רציני, אחראי, ישר עם עצמו ועם זולתו. הוא למד מתוך משמעת פנימית והכרה…" לאחר שסיים את כיתה י"א החליט לגשת לבחינות בגרות בכוחות עצמו. "כאשר סיפר לי על כך", מספרת מורתו, "נדהמתי בתחילה וניסיתי להפעיל עליו את כל כוח השפעתי… אך במהרה הבינותי כי לפני עומד אדם בוגר שהחלטתו נחושה, היודע בדיוק מה רצונו ועושה צעד זה בהכרה שלמה ובביטחון, מתוך רצון עז להוכיח לעצמו שיש בכוחו להתמודד לבד עם הלימודים". לעודד הייתה שאיפה נוספת. הוא רצה מאוד להקדים את גיוסו לצבא במחצית שנה ולשפר על-ידי כך את הסיכוי להשתבץ באחת היחידות המובחרות של צה"ל. לאחר עבודה מאומצת של ארבעה חודשים השלים עודד את הכנותיו לבחינות הבגרות (חיצוניות) ועמד בכולן בהצלחה. ביום 6.2.1980 גויס עודד לצבא והוצב ביחידה נבחרת של חטיבת הצנחנים. הוא השיג את מבוקשו. בשנה הראשונה לשירותו סבל עודד משברי הליכה בשתי רגליו ונצטווה לנוח, אבל לא היה בליבו ספק שהוא חייב לחזור בהקדם להמשך האימונים ביחידה. לאחר שהתגבר וחזר לפעילות מלאה חלה בצהבת קשה, שניתקה אותו מצוות היחידה במשך חודשיים. נראה היה שלא יוכל להמשיך את שירותו עם היחידה, אבל עודד לא ויתר. נחישות החלטה ומאמץ גופני ונפשי אדיר אפשרו לו לגבור על הפיגור, ולהבטיח מחדש את מקומו בצוות. בתקופה זאת החלו אנשי היחידה ללמוד להכיר את טיבו של עודד: "הוא ידע להקשיב, והרי זו תכונה נהדרת שמעטים מאיתנו ניחנו בה. הוא ידע גם להביע את דעתו בקיצור ולעניין ובזמן הנכון. השקט הנפשי והאיפוק, יחד עם התמדה ונחישות החלטה היו מקווי האופי הבולטים שלו". במשך כל תקופת האימונים הקשים שמר עודד על קשר הדוק עם הבית. את חוויותיו חילק עם ההורים בשיחות או במכתבים שכתב משטחי האימונים. תמיד שמח לבוא הביתה ולבלות בחיק המשפחה. ביום כ"ד בשבט תשמ"ב (16.2.1982), בשעת ערב מוקדמת, נפצע עודד פצעים אנושים בשעת האימונים. במשך ארבע שעות תמימות נאבקו הוא וחבריו מוכי ההלם על חייו. קרוב לחצות מת עודד מפצעיו והובא למנוחת עולמים בבית-הקברות הצבאי שעל הר הרצל בירושלים. הוא השאיר אחריו הורים, אח ואחות. ליד ביתו בגבעת המבתר הוקם "מצפה עודד" – אתר התייחדות והתכנסות המשמש גם כמצפה נוף טבעי. משפחתו וחבריו ליחידה הוציאו לאור חוברת לזכרו.