אבני (שטיין), אילן

אילן, בן לאה ובצלאל, נולד ביום י"ז באב תש"ג (18.8.1943) בקיבוץ געתון. אילן היה מילדי הקיבוץ הראשונים. הוא פונה בערב ההכרזה על הקמת המדינה, עם הנשים והילדים, תושבי הגליל המערבי, בדרך הים לקיבוץ קדמה שליד נתניה. הוא למד בבית-הספר היסודי ובבית-הספר התיכון בנאות-מרדכי. הוא היה אהוב ומקובל בחברת הילדים והצטיין בארגון משחקים ותחרויות. הוא היה חובב ספורט, ובעיקר כדורגל. העיסוק בספורט דחה עיסוקים אחרים ותחביבים אחרים: ציור ומוסיקה. שנים אחדות לאחר שסיים את לימודיו בבית-הספר התיכון אישרה לו מזכירות הקיבוץ ללמוד במדרשה לחינוך גופני במכון וינגייט. אילן גויס לצה"ל במחצית נובמבר 1961 והוצב לחיל-השריון. לאחר הטירונות השתלם בקורס מט"קים של טנקי "שרמן" וטנקי "אמכ"ס". תחילה היה מש"ק בטנק "שרמן" ואחרי-כן מדריך בקורס מכ"ים. לאחר שחרורו מן השירות הסדיר חזר לקיבוץ ונשא לאישה את בת-כיתתו דינה. הוא לחם בראשית מלחמת ששת-הימים בחזית סיני ובסופה – ברמת-הגולן. במלחמת-ההתשה נפצע בראשו. הוא נקרא לתקופות רבות של שירות-מילואים ומיעט לבוא הביתה לחופשות בגלל השירות הקשה והמפרך שנשא בו. שבועות מעטים לפני שפרצה מלחמת יום-הכיפורים ביקשו הוא ואשתו לנסות דרך חיים עצמאית, בסביבה אחרת. אושרה לו חופשה של שנתיים והוא נתמנה למורה לחינוך גופני בבית-הספר החקלאי במקוה-ישראל. שם חי עם דינה ושני בניו, גלעד ואיתי, חודש ימים עד שפרצה המלחמה. גאוותו על הבנים הייתה ללא גבול והם מילאו את מחשבותיו עד הרגע האחרון. ביום כ"ו בתשרי תשל"ד (22.10.1973), שעות אחדות לפני שנכנסה הפסקת-האש לתוקפה, נפגע ונהרג במוצב "בוצר", מול כברית, ליד האגם המר. הוא לחם עם חבריו לסיירת והטנק שלו נפגע פגיעה ישירה בטיל נ"ט. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בנאות-מרדכי. השאיר אחריו אישה ושני בנים, אב, אם, שני אחים ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל ראשון. אמר עליו מפקד פלוגתו עמיצור: "על אילן ניתן לומר בלי היסוס, שהיה מספר אחד בפלוגה".